לספר הזה הגעתי בטעות, טעות כפולה: ראשית, אינני חובב שירה, אך דווקא יצירה אחרת של שימבורסקה מצאה חן בעיני. לכן חשבתי שאוכל להנות משיריה, אך ספר השירה הזה נח לו בשקט על מדף הספרים במשך חודשים ארוכים. שנית, ראיתי ביקורת נלהבת של זשל''ב על ספר שיריה. מיד נזכרתי בספר הזה. הנחתי שמדובר באותו ספר, אך לא, מדובר בספר שירה אחר....ובתכנים אחרים.

אני מתקשה לסכם ספר שירה, למרות שלמעשה סיכום אסופת סיפורים אינה מטלה פשוטה יותר. עם זאת, עבורי זו בעיה. אינני יודע לקרוא שירה – אני מתכוון מעבר לרפרוף העיניים על פני השורות. כך שמה שאכתוב להלן, משקף אך ורק את ההתרשמויות שלי ממשפטים בודדים, אחד מכאן ואחד משם. זו אינה ביקורת מקיפה על השירה, רחוק מכך.

"אני מעדיפה את עצמי מחבבת אנשים
על פני עצמי אוהבת אנושות".

כך מעידה על עצמה שימבורסקה. אהבת האדם והחמלה מפעפעים משיריה, אך במקרה הזה, אפשר שיעיר הציניקן כי גם שונאי האחר הגדולים ביותר ניסו להסוות את הרגש ההפוך, שנאה, בטענה שאחדים מידידיהם הטובים ביותר הם זרים. נראה, איפוא, שאין מקום להפרדה בין אהבת הפרט לבין אהבת הכלל. אבל זו אולי גדולתה של שימבורסקה: בשורה אחד קטנה היא מחביאה אמת מאתגרת, נכונה לכך שהקורא ואם לא – אז היא, בהמשך - תבחן את העניין שוב ושוב.

שימבורסקה היא גם אמנית של הרגע. גם הרגע הבנאלי, זה שלכאורה אין שמים לב אליו, מעורר אצלה מחשבות עמוקות. כך בשיר "קפיאה במקום" על הרקדנית העוזבת לרגע את עולם התנועה והצליל ומצטלמת בסטודיו:

"העלמה דנקן, רקדנית
ענן כלשהו, צפריר, כהנת בכחית
שאור הירח על הגל, ניד, נשימה.
בעמדה כך בסטודיו לצילום,
בכבדות, בגופניות מופקעת מתנועה וממוזיקה,
נתונה לחסדי תנוחתה
לעדות כוזבת".

שימבורסקה מצליחה באמצעות העלאת ניגודים ליצור מציאות מרתקת. בשיר פשוט, לכאורה,"תשליל" היא כותבת:

"אתה דומה לרוח רפאים
שמנסה להעלות באוב את החיים".

כל זאת בשיר תמים, לכאורה, שמקור הארתו הוא נגטיב של צילום.....

המשוררת עוסקת לא מעט בזכרון. כאומה העסוקה בזכרון הדבר אינו זר לנו כמו המילים שלהלן:

"נצח המתים נמשך עד המקום
שבו משלמים להם בזכרם
מטבע לא יציב. אין יום
שאינם מאבדים מנצחם".

שורות אלה לקוחות מהשיר "רהבליטציה", תופעה הזרה אצלנו. אצלנו חוית הזכרון פשוטה יותר אבל שימבורסקה מתחשבנת עם החברה בה התופעה נפוצה, שהרי על הזכרון בחברה שלה האיום הוא כפול: לא רק שכחה אלא אף יותר מכך - הַשְכָּחָה:

"האדמה רותחת – ומי שהינם אדמה,
קמים רגב אחר רגב,קומץ ליד קומץ,
שבים מן הדממה, חוזרים לשמות,
לזכרון האומה, לזרים, לתשואות".

עוד זוית מרתקת, בעיני, ביצירתה של שימבורסקה היא יחסה לשבריריות החיים ולצורך למצות את הרגע. בשיר "מעשה שהחל", העוסק בלידה, אבן הבניין הבסיסית בקיום האנושי, היא מאחלת לילוד:

"הלוואי שהלידה תהיה קלה
ושיהיה לנו בריא, הילד
שיהיה מאושר לפעמים
וידלג מעל לתהומות
שיהיה לליבו כושר לשרוד
שיהיה שכלו ער, שירחיק ראות.

אך לא עד כדי
ראית העתיד
מתת זו
חסכו ממנו
חסדי שמים".

ובהמשך שימבורסקה מבהירה את התייחסותה השלילית לראיית העתיד בשיר "מונולוג לקסנדרה":

"אהבתי אותם
אך אהבתי ממרומים
מעל ומעבר לחיים
מן העתיד. שם ריק תמיד
ומשם ניתן בנקל לראות את המוות".

השורה התחתונה: ספר שירים שכל אחד יוכל למצוא בו משהו בעל ערך; חובבי שירה כאדישים לה. מומלץ.

לספר הזה הגעתי בטעות, טעות כפולה: ראשית, אינני חובב שירה, אך דווקא יצירה אחרת של שימבורסקה מצאה חן בעיני. לכן חשבתי שאוכל להנות משיריה, אך ספר השירה הזה נח לו בשקט על מדף הספרים במשך חודשים ארוכים. שנית, ראיתי ביקורת נלהבת של זשל''ב על ספר שיריה. מיד נזכרתי בספר הזה. הנחתי שמדובר באותו ספר, אך לא, מדובר בספר שירה אחר....ובתכנים אחרים.

אני מתקשה לסכם ספר שירה, למרות שלמעשה סיכום אסופת סיפורים אינה מטלה פשוטה יותר. עם זאת, עבורי זו בעיה. אינני יודע לקרוא שירה – אני מתכוון מעבר לרפרוף העיניים על פני השורות. כך שמה שאכתוב להלן, משקף אך ורק את ההתרשמויות שלי ממשפטים בודדים, אחד מכאן ואחד משם. זו אינה ביקורת מקיפה על השירה, רחוק מכך.

"אני מעדיפה את עצמי מחבבת אנשים
על פני עצמי אוהבת אנושות".

כך מעידה על עצמה שימבורסקה. אהבת האדם והחמלה מפעפעים משיריה, אך במקרה הזה, אפשר שיעיר הציניקן כי גם שונאי האחר הגדולים ביותר ניסו להסוות את הרגש ההפוך, שנאה, בטענה שאחדים מידידיהם הטובים ביותר הם זרים. נראה, איפוא, שאין מקום להפרדה בין אהבת הפרט לבין אהבת הכלל. אבל זו אולי גדולתה של שימבורסקה: בשורה אחד קטנה היא מחביאה אמת מאתגרת, נכונה לכך שהקורא ואם לא – אז היא, בהמשך - תבחן את העניין שוב ושוב.

שימבורסקה היא גם אמנית של הרגע. גם הרגע הבנאלי, זה שלכאורה אין שמים לב אליו, מעורר אצלה מחשבות עמוקות. כך בשיר "קפיאה במקום" על הרקדנית העוזבת לרגע את עולם התנועה והצליל ומצטלמת בסטודיו:

"העלמה דנקן, רקדנית
ענן כלשהו, צפריר, כהנת בכחית
שאור הירח על הגל, ניד, נשימה.
בעמדה כך בסטודיו לצילום,
בכבדות, בגופניות מופקעת מתנועה וממוזיקה,
נתונה לחסדי תנוחתה
לעדות כוזבת".

שימבורסקה מצליחה באמצעות העלאת ניגודים ליצור מציאות מרתקת. בשיר פשוט, לכאורה,"תשליל" היא כותבת:

"אתה דומה לרוח רפאים
שמנסה להעלות באוב את החיים".

כל זאת בשיר תמים, לכאורה, שמקור הארתו הוא נגטיב של צילום.....

המשוררת עוסקת לא מעט בזכרון. כאומה העסוקה בזכרון הדבר אינו זר לנו כמו המילים שלהלן:

"נצח המתים נמשך עד המקום
שבו משלמים להם בזכרם
מטבע לא יציב. אין יום
שאינם מאבדים מנצחם".

שורות אלה לקוחות מהשיר "רהבליטציה", תופעה הזרה אצלנו. אצלנו חוית הזכרון פשוטה יותר אבל שימבורסקה מתחשבנת עם החברה בה התופעה נפוצה, שהרי על הזכרון בחברה שלה האיום הוא כפול: לא רק שכחה אלא אף יותר מכך - הַשְכָּחָה:

"האדמה רותחת – ומי שהינם אדמה,
קמים רגב אחר רגב,קומץ ליד קומץ,
שבים מן הדממה, חוזרים לשמות,
לזכרון האומה, לזרים, לתשואות".

עוד זוית מרתקת, בעיני, ביצירתה של שימבורסקה היא יחסה לשבריריות החיים ולצורך למצות את הרגע. בשיר "מעשה שהחל", העוסק בלידה, אבן הבניין הבסיסית בקיום האנושי, היא מאחלת לילוד:

"הלוואי שהלידה תהיה קלה
ושיהיה לנו בריא, הילד
שיהיה מאושר לפעמים
וידלג מעל לתהומות
שיהיה לליבו כושר לשרוד
שיהיה שכלו ער, שירחיק ראות.

אך לא עד כדי
ראית העתיד
מתת זו
חסכו ממנו
חסדי שמים".

ובהמשך שימבורסקה מבהירה את התייחסותה השלילית לראיית העתיד בשיר "מונולוג לקסנדרה":

"אהבתי אותם
אך אהבתי ממרומים
מעל ומעבר לחיים
מן העתיד. שם ריק תמיד
ומשם ניתן בנקל לראות את המוות".

השורה התחתונה: ספר שירים שכל אחד יוכל למצוא בו משהו בעל ערך; חובבי שירה כאדישים לה. מומלץ.