ביקורת ספרותית על הרמאי מאת פרדריק פורסיית
ספר מעולה

---

בין סופרי מותחני הריגול אין רבים שכותבים מתח חכם, כתוב היטב, שתופס את הקורא ולא מרפה וגם בקיאים מאוד במציאות הגיאופוליטית. סופרים שמעורים בדרכי הפעולה של השירותים החשאיים והכוחות המיוחדים ויודעים שעבור כמה אנשים המלחמה הקרה היתה חמה מאוד.

אחד מאלו הוא הסופר הבריטי פרדריק פורסיית, טייס קרב בחיל האוויר הבריטי בעברו ולימים כתב ה־BBC. הספר שהכניס אותו לרשימה הקצרה של המעולים שבסופרי הריגול היה המותחן הראשון שכתב, "נשיא על הכוונת" (הוצאת שוקן, 1972), שבו תיאר ניסיון להתנקש בחייו של נשיא צרפת שארל דה גול בראשית שנות השישים בידי ארגון ימין קיצוני, ה־OAS, שביקש לסכל את תכניתו של דה גול לסגת מאלג׳יריה.

ראשי הארגון שכרו למשימה "אנגלי גבה־קומה, זהוב־שיער. פניו היו שזופות מן השמש המזרח־תיכונית" (עמוד 25). המתנקש, המכונה "התן", בעברו איש השירות החשאי הבריטי וצלף מומחה. כשנפתח הספר התברר כי "בחולות מצרים, הניח גוויותיהם של שני מומחי־טילים גרמנים, אשר משטרת מצרים הזועמת והנבוכה הביאה לקבורות. מחיקתם מרשימת החיים דחתה את השלמתה של תוכנית־הטילים של נאצר, במספר שנים, ומיליונר ציוני מניו־יורק חש כי כספו הושקע היטב" (עמוד 25).

על המצוד אחר "התן" הופקד מפקח המשטרה הצרפתי קלוד לאבל, "הבלש הטוב ביותר בצרפת" (עמוד 124), והשניים ניהלו משחק של חתול ועכבר לאורך הספר, במקביל להכנותיו של "התן" להתנקש בחיי דה גול. 

הספר, שמאז עובד כמה פעמים לקולנוע, היה (בדומה ל"המרגל שחזר מן הכפור" של לה קארה, שאף עלה עליו באיכותו) לספר מתח כתוב למופת, מהודק ויעיל ששילב היטב בין עובדות, אישים ואירועים שהיו באמת, לבין בדיה שהיתה יכולה בהחלט להתרחש. פורסיית אימץ סגנון זה גם בספרים הבאים שכתב בהצלחה רבה, וניכר שהבין (כמו כל גדולי הז׳אנר כמו לה קארה, קלנסי ואפילו מישקה בן־דוד הישראלי) שהאקשן הוא נחמד וכיפי לקריאה, רק בתנאי שיש בספר גם רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

מאז כתב פורסיית שורה ארוכה של מותחנים. אחד המוצלחים והפחות מוכרים שבהם הוא ספרו "הרמאי" (הוצאת ספרית מעריב, 1992), שעלילתו נסובה סביב שלהי המלחמה הקרה. הספר נפתח באביב 1990, לאחר שמנהיגי ארצות הברית וברית המועצות קידמו הסכם לקירוב היחסים בין המעצמות ולצמצום הנשק הגרעיני שבידיהן. כחלק ממהלך זה החליטה הממשלה הבריטית על צמצום בתקני השירות החשאי הבריטי (SIS), המקביל למוסד הישראלי. במילים אחרות, הוחלט על קיצוצים ו"הוצאה לפרישה מוקדמת" של שורה של קציני מודיעין בשירות.

גיבור הספר הוא סם מקרידי, איש מבצעים ותיק בשירות. בשנת 1983 מונה מקרידי לנהל אגף בשירות ששמו "הונאה, הולכת־שולל ומבצעים פסיכולוגיים". כשם שראש האגף המשפטי בשירות כונה "הפרקליט" וראש אגף הציוד כונה "האפסנאי", זכה ראש הלשכה בכינוי "הרמאי" (ומכאן שם הספר).

מקרידי "התגייס לצבא בגיל צעיר מאוד. כשמלאו לו שמונה־עשרה קיבל הצבה במלאיה, שם התנהלה מלחמה בלתי־מוכרזת בין הבריטים לבין הטרוריסטים הקומוניסטים בג׳ונגל. הוא הוצב כפקיד בחיל־המודיעין" (עמוד 133). עד מהרה התבלט מקרידי וצד את עיניהם של אנשי השירות החשאי. הוא שירת כ"סוכן־שטח לשעבר, שנשלף מהלשכה המזרח גרמנית" (עמוד 10). ראש השירות, חברו מראשית ימיהם המשותפים כסוכני־שטח, בחר בו כדי להקים את האגף ולפקד עליו.

מקרידי הפעיל סוכנים מעבר למסך הברזל כל חייו. תפקיד בודד, מסוכן, שוחק שדרש קור־רוח, תחכום, חשיבה יצירתית ועורמה. לא בכדי תיאר המחבר מפגש בינו לבין אחד מסוכניו, קולונל בצבא האדום: "לשניהם היתה סיבה טובה להעדיף את החושך, כי אחד מהם היה בוגד והשני – מרגל" (עמוד 25). 

עתה, לאור סיומה הקרב ובא של המלחמה הקרה, הוחלט בשירות לסגור את האגף ולחייב את מקרידי לפרוש לגמלאות. סגנו, דניס גונט, דרש כי יתקיים שימוע בעניינו של מקרידי, בו נפרשות ארבע פרשיות בהן עסק האגף בראשותו, הממחישות את נחיצותו לשירות החשאי הבריטי. אם כן, הספר הוא למעשה אנתולוגיה של מספר נובלות שאוגדו באמצעות חוט מקשר אחד – ניסיונו של מקרידי למנוע את פרישתו הכפויה.

כך למשל, תוארה פרשה בה הצליחו סם ואנשיו להשיג את ספר סדרי הכוחות של הצבא האדום, מבצע במהלכו הסתנן מקרידי למזרח גרמניה, כנגד הוראות מפקדיו, במטרה לחלץ את אחד מאנשיו‏.

בפרשה אחרת, אחת מהשתיים שהופכות את הספר למשובח, נדרש סם מקרידי להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ.

סוכן שהפעיל מקרידי, שכינויו "מזכרת", הזהיר אותו כי מדובר ב"מבצע פוטיומקין", על שם כפרי פוטיומקין שהקים ראש ממשלתה של הצארית יקטרינה הגדולה בעת שזו יצאה לסיור ברחבי מחוז קרים. ראש הממשלה פוטיומקין שחשש מפני האפשרות שהצארית תפגוש את נתיניה בעליבותם, שלח ככוח חלוץ לפני פמלייתה נגרים, טבחים וצבעים שבנו חזיתות של בתי כפר ששחקנים שהתחזו לאיכרים נופפו לצארית לשלום מחלונותיהם. יקטרינה הזקנה וקצרת הרואי היתה מאושרת ממה שראתה, אבל הכל היה הונאה אחת גדולה. 

"מבצע פוטיומקין" המודרני הוא מזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמוד 205). השיטה – להאשים בכיר בסוכנות, שהרוסים ראו בו אויב מוכשר, שהוא סוכן כפול. הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לסוכן של מקרידי. בשיאו של המתח נאלץ מקרידי לחדור בחשאי למוסקבה למבצע חילוץ, שהזכירה ליודעי ח"ן את פרשת חילוצו מרוסיה של הקולונל אולג גורדייבסקי בידי המודיעין הבריטי באמצע שנות השמונים במבצע מסמר שיער.

לאחר שתי פרשות שעסקו במאבק הבין־גושי, עבר פורסיית לתאר את המלחמה בטרור. ראשית הפרשה באירוע שהיה באמת. באפריל 1986, בתגובה לפיגוע במועדון בברלין, בו נהרגו שלושה, בהם שני חיילים אמריקנים, ונפצעו 230 אזרחים, הורה הנשיא האמריקני, רונלד רייגן על "מבצע קניון אל דוראדו", פעולת תגמול אווירית על שורה של יעדים בלוב, שמנהיגה, הקולונל מועמר קדאפי תמך בארגוני טרור. מאחר ובריטניה סייעה לתקיפה, כתב פורסיית והחל להניע את קו העלילה הבדיוני, ביקש השליט הלובי לכלול גם אותה בתכנית הנקם שלו. הביון הלובי ביקש לספק נשק למחתרת האירית ועל מקרידי הוטל לסכל את המזימה.

הפעם, נאמר לו, עליו לבחור בסוכן שניתן להכחיש את הקשר אליו, אך כזה שיוכל לדאוג לעצמו. הוא בחר בטום ראוז, סופר מותחנים. ראוז, יוצא רג׳ימנט הצנחנים "היה פעם סרן בשירות האוויר המיוחד" (עמוד 268), יחידת העילית של הצבא הבריטי (המקבילה לסיירת מטכ"ל בצה"ל). ראוז השתחרר בשנת 1984 והיה לסופר מתח (פורסיית הפגין כאן הומור עצמי והראה שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות). בימינו, הסביר ראוז בספר, "מותחנים צריכים להיות מדויקים. אי־אפשר להסתפק בהכללות מעורפלות. תראה את לה קארה, את קלנסי – אתה לא חושב שהם חוקרים עד הפרט האחרון? אין דרך אחרת" (עמוד 316).

מאחר וספרו הראשון עסק בפעילות המודיעינית הבריטית בצפון אירלנד, הפך ראוז למנודה בקהילייה הצבאית־חשאית. איש לא יחשוד בו שהוא איש השירות החשאי. בדיוק משום כך גייס אותו מקרידי בכדי לסכל את מזימת המודיעין הלובי. לראוז עצמו יש חשבון משלו לסגור עם האיש שהופקד מצד המחתרת האירית על הקשר עם המודיעין הלובי, טרוריסט שניסה ללכוד בימיו בכוחות המיוחדים.

מול מקרידי וראוז ניצב ראש מודיעין החוץ הלובי, חכים אל־מנצור. פורסיית תיאר את מנצור כרב־מרגלים מיומן וערמומי, שהיווה יריב של ממש. בחיבור בין מציאות לבדיון הוא תואר כמי שתמך וסייע לארגוני טרור והיה, בין היתר, חברו של עלי חסן סלמה, "הנסיך האדום" הידוע לשמצה. "רק התקפת נזלת מנעה ממנו להצטרף לסלמה באותו יום במאי 1979, כשסגר "המוסד" סוף־סוף את החשבון עם האיש שתכנן את רצח הספורטאים במינכן ופצפץ אותו לגזרים. צוות "כידון" מתל־אביב לא ידע כלל עד כמה היה קרוב להפלת שתי ציפורים דומות באבן אחת" (עמוד 291).

תחילה ביסס ראוז את הכיסוי שלו כמי שעורך תחקיר לספר חדש במדינות באירופה, אך בהמשך, ובהתאם לתכנית, "עלה ראוז על טיסה של חברת־התעופה הלובית מוולטה לטריפולי. כשנגלה לעיניו חוף טריפוליטניה השחום־צהוב מעבר לים התיכון הכחול־בוהק, חשב על קולונל הרפאים דייוויד סטירלינג ועל חבריו – פאדי מיין, ג׳וק לואיס, ריילי, אולמונדס, קופר והשאר – מייסדי ה־SAS וראשוניו, שפשטו על בסיסים גרמניים לאורך החוף הזה יותר מעשר שנים לפני הולדתו" (עמוד 287). ממש כמו "קודמיו בשנת 1941, שמקצתם עדיין היו קבורים במדבר הזה, היה ראוז עתיד לגלות כי בלוב עלול האדם להיות בודד לגמרי" (עמוד 287).

כאמור, הספר (שעובד בשעתו למיני־סדרה ב־BBC) מותח ומרתק. פורסיית יודע את עבודתו היטב ויודע לספר סיפור שלא ניתן להניח מן היד. פורסיית, אגב, עדיין כותב. ספר המתח האחרון שכתב (שטרם תורגם לעברית), "השועל", הציג גיבור חדש במתכונת הקבועה של פורסיית, שנדרש לפעול במציאות גיאופוליטית מורכבת כדי לסכל את תכניות המודיעין הרוסי והאיראני. גיבור הספר, סר אדריאן וסטון, יוצא רג׳ימנט הצנחנים ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוציא לפועל שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כתמיד, הספר משלב היטב בין מציאות ובדיון, באופן שמקשה על הקורא לזהות מה הוא מה. כך למשל, כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.

בסוף "הרמאי", שם פורסיית בפי גיבורו, מקרידי, משפט שביטא את תסכוליו שלו נוכח ההנחה (נוסח פרנסיס פוקויאמה) שהמלחמה הקרה הסתיימה והשלום פרץ. "בגלל שאכפת לי מהשירות המזוין הזה, ובגלל שהוא לא תופס מה קורה. בגלל שמסביב יש עולם מסוכן, כמו אני־לא־יודע־מה והוא נעשה לא פחות מסוכן אלא יותר" (עמוד 462). מאז שהספר פורסם עברו כשלושים שנים, והתברר לכולם שפורסיית צדק.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הרמאי