ביקורת ספרותית על פרש הברונזה - פרש הברונזה #1 מאת פאולינה סיימונס
ספר לא משהו

---

"למה," שאלתי את עצמי בלב כשהפכתי את הדף האחרון. "למה המשכתי לקרוא מעבר ל-450 העמודים הראשונים? למה התעקשתי ונסחבתי עד לעמוד 624 המיוחל, ועכשיו לנצח כשאביט בכריכה הזאת אחוש סלידה ולגלוג, במקום ההשתאות הראשונית?"
כי הספר הזה התחיל נהדר. ספר כזה, חשבתי בהתחלה, בעודי טורפת אותו במהירות מסחררת, הוא יקר המציאות כיום. אילו רק הייתי מצליחה להניח את ידי לעיתים קרובות יותר על ספרים מהסוג הזה, שאי אפשר להוריד אותה מהם בחזרה... וברגע שאני מוצאת ספר כזה: להתענג, להיסחף, להגזים כמו ילדה קטנה ולקרוא שבת שלמה במיטה. ולנצור את הרגע, כי ספר כזה לא אמצא עוד הרבה זמן.
קראתי מרותקת. שזירת הרומן באירועים ההיסטוריים, כרגיל, היא מאוד לטעמי: פרוץ המלחמה המצור על לנינגרד היווה רקע מעניין בפני עצמו לסיפור המרתק על התאהבותה והתבגרותה של טטיאנה, המצב הסבוך והעדין שהיא נקלעה אליו, מערכת היחסים שלה עם ההורים ועם האחות. אהבתי את מה שהיתה טטיאנה בהתחלה: ילדותית, תמימה עד גיחוך, קצת חסרת אונים ולגמרי חסרת שיקול דעת, אנוכית כילדה קטנה, אך מתוקה ואמיתית ומלאת רגש. אלכסנדר לא היה מעניין במיוחד בפני עצמו, ומהתחלה הגדרתו היחידה היתה המלאך השומר של טטיאנה, אבל גם הג'נטלמן הזה קנה לו מקום מיוחד בליבי, עם העדינות והנועם שלו, השקט שהוא משדר. קראתי אותו דרך עיניה של טטיאנה, אז לא התעצבנתי על כך שהוא מושלם – זה היה טבעי כשטטיאנה היא הקול המספר.
ואז הכל השתנה. הפיתרון של הסופרת לבעיית-דאשה העצומה היתה כל כך פשוטה – בואו פשוט נהרוג אותה, ונסיר את המכשול הרגשי הגדול. העלילה לא הובילה לפיתרון מורכב יותר. לא היתה התעסקות גם באשמה אפשרית של טטיאנה על כך שהיא מממשת את אהבתה עם בחיר ליבה של אחותה המתה.
ואז, בלי קשר לעלילה, גם הדמויות הראשיות איבדו את חינן. שארית הספר הפכה לדמדומים גרסת רוסיה הקומינסטית. כל אחד מייצג את האישה או הגבר המושלם בעיניה השוביניסטיות להחריד של הכותבת: טטיאנה גדלה להיות מה שמצופה מרעיה טובה להיות – יפה, כנועה, צייתנית, נכונה לשרת, צנועה, עקרת בית למופת. אלכסנדר הופך מגבר עדין ושקט לחיית פרא חמומת מוח ואפילו אלימה, הוא הקול הדובר של שניהם כזוג, (טטיאנה נחמדה מכדי להגיד את אשר הליבה אז הוא הופך להיות הפה של השניים). תיאורי הסקס המוגזמים של השניים התישו אותי, גרמו לי לגחך ולגלגל עיניים. זה היה פשוט מאוס. לא היתה שום עדינות במימוש האהבה והזוגיות שלהם, וככל שהטיבה הסופרת לתאר את הכמיהה שלהם אחד לשניה לאורך הספר, כך נכשלה בתיאור הגשמתה.
הם הפכו לזוג דוחה, לא-ריאלי, לא מעניין, מאוס, עם תפקיד מאוד מוגדר לגבר לאישה. אלכסנדר חוטב עצים, בונה רהיטים; טטיאנה משתעשעת עירומה או מבשלת. אלכסנדר מצווה, טטיאנה מצייתת. וסקס, סקס כל הזמן, משתלב עם כל פעולה: משחק כדורגל, בישול, דיג, שיחה על ספרות, שיחה על מלחמה, בנייה, אכילה. וכל קסמו של הספר דועך וכבה באחת, הופך מיצירה מענגת לרומן למשרתות בתוך עמודים ספורים ועד הסוף. החזרה ללנינגרד מלווה בהרבה קפיצות נוחות-לסופרת אך מבלבלות-לקורא בעלילה, ואני נותרת בסיום הספר אדישה ונטולת-רגש.
לא נתקלתי בעוד הרבה ספרים כאלה, שיש חלוקה כל כך לא שווה של כישרון כתיבה לאורך הסיפור. ספר שלא הצלחתי להוריד ממנו את העין, בקושי הצלחתי לסיים בסוף. אם בהתחלה הוא חולל בליבי כרצונו: מועקה, פחד, התרגשות – בסוף מצאתי את עצמי ממלמלת בשאט נפש, "אוך, אולי שניכם תמותו כבר? אם שניכם כל כך רוצים את זה."

בשורה התחתונה: אם אתם יכולים לקרוא חצאי- ספרים, תקראו בערך עד החלק של לזרבו. אחר כך אתם יכולים להחזיר את הספר לספריה, בלב שלם וידיעה שלא פספסתם כלום.
אם אתם כמוני, שמכריחים את עצמכם להמשיך ספרים עד הסוף המר, כמו טיפוס מתיש על הר: אל תגעו בספר. אתם לא תמצאו נוף מרהיב בסופה של העלייה הזו.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על פרש הברונזה - פרש הברונזה #1