ביקורת ספרותית על מכתבי אהבה למתים מאת אווה דלירה
ספר טוב

---

אווה דלירה היקרה,
אני מסתכלת בדף של הספר שלך באתר שאני רשומה בו ושמדבר על ספרים, ואני רואה משהו עצוב: נכתבה רק ביקורת אחת לספר שלך (ע"י just a girl שרשמה יפה מאוד) וניקוד לא גבוה. וזה עצוב, כי יותר אנשים צריכים להכיר את הספר שלך ולקרוא אותו. כנראה שאני הביקורת השנייה כאן. נקווה שאחרי יהיו עוד הרבה.

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב לך, אבל היו אצלי אורחים ולא היה לי נעים לכתוב לך בזמן שיש לי אורחים. ובשבוע שלאחר מכן, פשוט שכחתי. אז אני פשוט אכתוב ישר ולעניין (יחסית).

אני הולכת בקיבוץ שלי. לפעמיים אני רואה אנשים על המדרכה הבקועה שצריכה שיפוץ מידי. חלקם מסתובבים עם הכלבים שלהם. חלקם ענקיים כמו הכלב של השכנה שלי שמעורב בדני ענק והאסקי, וחלקם כלבים קטנטנים שנובחים בלי שום סיבה. אני אומרת לאנשים שלום או מנופפת להם לשלום. רובם מחזירים 'שלום, מה שלומך?" וכאלה. אני מגיעה אל מרכז הקיבוץ, שם יש את הכולבו (חנות קטנה), ספריה, מועדון וחדר אוכל. בחדר האוכל מגישים לי אוכל כמה נשים חביבות ואני מתיישבת ליד השכן שלי בשולחן ארוך במרכז. לידו יושבים עוד כמה אנשים זקנים שמדברים על מה שקורה בקיבוץ. אני יוצאת משם, רואה נערים בגילי וכשהם אומרים לי שלום אני מנופפת להם או אומרת להם שלום בחזרה. עוד אנשים. ילדים רצים, אנשים מדברים ומקטרים עוד אנשים שיושבים על הספסל עם גלידה ביד.
אני חושבת שכל אחד מהם מנסה להסתיר משהו. משהו מהחברה, על עצמו. ראיתי את זה גם בספר שלך. לכל אחד יש סוד שהוא מנסה להסתיר. לכל אחד יש משהו מעיק. ואני יודעת שזה נכון, כי לכל אחד מפריע משהו, לכל אחד יש משהו שהוא לא יודע על עצמו או לא מובן לו. הם מנסים להיות כנים, אבל הם בעצם לא כנים < עם עצמם. הם פוחדים להיחשף. הם פוחדים להיחשף כמו הדמויות בספר שלך.


אל הספר שלך הגעתי די במקרה. יום אחד, פתחתי עיתון נוער שיש לרוב הנוער בארץ ואני גם מנויה אליו (כן, שמו ראש 1). לעיתון יש עיצוב חדש שאחד הדברים ששינו בו, זה שעכשיו כל שבוע יש מדור שקוראים לו סימניה (כן, כמו השם של האתר). הם מראים שם ספרים מומלצים, חדשים, כאלו שהם טרילוגיה ועוד. לרוב, הספרים שהם שמים שם לא טובים במיוחד או שקראתי אותם כבר. ואז באותו יום גורלי, פתחתי את המדור. בין ארבעת הספרים שהיו שם היה ספר אחד שמשך את תשומת לבי. היתה שם ילדה שיושבת ליד עץ וכותבת במחברת. לצידה, כתוב באותיות גדולות שחורות-לבנות "מכתבי אהבה למתים", שזהו רומן הביכורים שלך. קראתי את מה שהם כתבו עליו. הוא נשמע טוב. אמרתי לעצמי שאם אראה אותו בחנות ספרים, אקנה אותו.
כמה שבועות לאחר מכן, הגיע שבוע הספר (הידד!). ואני חייבת להודות, שבוע הספר השנה די אכזב אותי. לא בגלל שלא קניתי הרבה ספרים כמו בדרך כלל (קניתי תשעה, כן תשעה). פשוט כל אלו שהיו במבצע '3 במאה', היו מאחד הסוגים הבאים:
א. שזה הרוב- קראתי.
ב. ספרים לא טובים.
ג. ספרים שלא אעז להתקרב אליהם (לא אומר כדי שהאנשים לא יתעצבנו עלי).

וגם, כמעט ולא היו ספרי נוער. אני לא יודעת אם זה רק בסניפים שהייתי בהם (הייתי בחמישה) פשוט לא היו כמעט ספרי נוער. הנוער של ימינו קורא אנשים, תנו לנו ספרים במחירים שפויים! אז הגעתי למצב שלא קניתי שום ספר במבצע אלא רק ב-20% או 30% הנחה. וזה עדין עלה הרבה, שיהיה ברור.
אז בין שיטותיי בין סטימצקי-צומת ספרים-סטימצקי- צומת ספרים באזורי, הגעתי לחנות האחת. במדף החדשים שלא היו במבצע למזלי הרע, פתאום הופתעתי לגלות את הספר שלך. זה עם הילדה שכותבת מתחת לעץ שנראה עב גזע למרות שאי אפשר לראות את רובו. לקחתי אותו בלי לשאול שאלות.

אז התחלתי לקרוא.

הסיפור שכתבת מספר על נערה ששמה לורל, שמתנהגת כמו רוב בנות הנוער של ימינו, שמגיעה לבית ספר חדש כי לא רצתה ללכת לבית הספר שאחותה למדה בו. אחותה מתה, ובעקבות לכך, משפחתה התפרקה. היא מתגוררת לסירוגים אצל דודתה השמרנית יחסית לבין אביה. אמה "נטשה" אותה והלכה לגור בקליפורניה אחרי מות אחותה.
לורל מתנסה בכל הדברים הרגילים של בני הנוער של ימינו: השתלבות בחברה חדשה, שתיית אלכוהול, סיגריות (למרות שהיא לא מעשנת כמעט), ניצול מיני ואהבה ראשונה. הסיפור גם עוקב אחרי חבריה: שתי חברותיה הטובות מתמודדות עם השאלה אם הן אוהבות אחת את השנייה ואיך הן יכולות להיות יחד כי הן פוחדות לחשוף את עצמן מכמה סיבות, ועוד שני חברים שמתמודדים עם העובדה שהם יצטרכו להיפרד ככל הנראה שנה הבאה כי היא נוסעת לקולג' והוא נשאר די באותו מקום, עם המוזיקה שלו ופוחד מהעתיד. הוא נשאר במקום והיא ממשיכה הלאה.
כל אלו היא עוברת בנוסף לצלקת שמשאיר לה מות אחותה האהובה. במהלך הספר מתגלה עוד על הסיבות ועל התרחשות מקרי המוות, על הקשר ההדוק בין האחיות, מקום האחות במשפחתן וסודות על אחותה.

את יודעת אווה, במהלך הקריאה שלי, הרגשתי שמחה משולבת בעצב. העצב נבא מזה שדי חששתי ממשהו: הרגשתי חצי ספר כאילו אני קוראת עוד רומן שבו יש "ילדה חדשה, היא מגיעה למקום חדש, היא מאוהבת במישהו ומגלה משהו על עצמה," כמו רוב ספרי הנוער של ימינו שכותבים ישראליים כותבים. חששתי שאולי הטרנד השנוא עלי אישית, הגיע גם לאמריקה ואני קראתי ספר כזה. באמת ככה חשבתי. אך לאורך הספר הבנתי כמה אני טועה. אומנם יש כמה דברים דומים, אך הספר הזה לפי דעתי (בלי להעליב את הספרים הישראלים), יותר בוגר מהספרים האלו.
יש בו משהו כנה יותר, מוחשי. הרגשתי שבאמת זה יכול לקרות, גם בלי שהעלילה תימרח. ואני שמחה שהמשכתי לקרוא את הספר הזה. כי זה ספר טוב. ממש טוב. הוא ספר כנה, מרגש, מצחיק ואפילו אנושי ברובו. ומי שמכיר אותי, יודע שכשאני אומרת על ספר שהוא אנושי, זו אחת המחמאות הגדולות שאני אומרת על ספר. גם הספר העניק לי עוד ידע. אם לא היה את הספר הזה לא הייתי יודעת למשל מי זו אמיליה ארהארט, שהיתה טייסת וסופרת אמריקאית והיתה האישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס השקט בטיסת יחיד. היא נעלמה באחת הטיסות שלה כשניסתה להקיף את העולם ואז נאבד איתה קשר. עדין לא נמצאה גופתה.

בנוסף, המתים האחרים שלהם לורל כתבה את את המכתבים באמת ראויים שיכתבו אליהם. שמחתי ששמת שם את איימי ויינהאוס היקרה שהיתה זמרת מעולה, ג'ניס ג'ופלין שגם היתה זמרת טובה, קורט קוביין שבאמת יש לו סיפור מרגש והית' לדג'ר שמת לפני זמנו והתפקיד שלו באביר האפל היה כה מדהים. אני אוהבת את השחקן הזה כל כך. הוא לא היה צריך למות. הוא היה צריך להמשיך לשחק באביר האפל ועוד בהרבה סרטים. כמו שאר אלו שכתבת להם את המכתבים. הם היו צריכים להספיק עוד. אלו שלורל כתבה להם מכתבים, מתו בדרך טראגית כלשהי, כמו אחותה של לורל. אני חושבת שאם היית כותבת את הספר עכשיו, בטח היית גם מוסיפה את פיליפ סימור הופמן היקר (לנוער של ימינו שלא יודע אומר שזה מי ששיחק את פלוטארך במשחקי הרעב) ורובין וויליאמס המדהים, ששניהם היו שחקנים מפורסמים שמתו בדרך טראגית כמו שאר אלו שנכתבו המכתבים. (הופמן מת מנת יתר של סמים וווילאמס מת ככל הנראה מהתאבדות בתליה)

אגיע אל מעט הביקורת שלי. הביקורת לא פונה רק אלייך, אלא גם לתרגום בעברית ולהוצאה כאחד:
א. אני לא חושבת שיש באמת מישהי שתחווה ניצול מיני רק כדי לשמח את אחותה ולא להדאיג אותה. אני מצטערת מראש לאחותי, אם זה היה קורה לי, לא הייתי שקטה והייתי אומרת לה מיד גם אם זה יפגע בה וגם אם הייתי קטנה יחסית. זה הדבר היחידי שכנראה היה מאוד לא אנושי בספר הזה. ואולי גם זה שיש מישהי בת שש עשרה שמאמינה בפיות בגילה (אני מאמינה בדרקונים ולפעמיים בחדי קרן אבל לא נראה לי שזה יהיה גם בגיל שש עשרה. אני אתבגר. סליחה אם פגעתי במישהו).

ב. במהלך הקריאה של הספר, הרגשתי דז'ה וו בקשר לספר שלך ובספר "כמה טוב להיות פרח קיר". שניהם היו בצורת מכתבים שלא באמת מגיעים למישהו (אצל לורל זה הגיע למורה לאנגלית, אבל לא לאלו שהיא רשמה להם) והם מספרים על חוויות של התבגרות והתנסויות. כנ"ל 'למחפשים את אלסקה' שגם הזכיר את ספרך. ואז ראיתי שזה שכתב את 'כמה טוב להיות פרח קיר' רשם תשבחת על הספר שלך. ואז שהגעתי לסוף, ראיתי שהוא עזר לך לכתוב והוא "המנטור" שלך. אז היה לי יותר ברור...

והסיבה שבגללה כל הספרים האלו הזכירו לי אחד את השני היתה כי הם פשוט... ספרי נוער אמריקאים. יש שם פשוט את כל הדברים שספר נוער טיפוסי ואמריקאי צריך. וזה לא העלבה, פשוט אני חייבת להודות שככה זה רוב ספרי הנוער כיום, אז כנראה אני סתם מפתחת תקוות.

ג. להוצאה העברית: בספר יש דמות. שמה הוא אנה. כן, הסופרת, כלומר, את אווה דלירה, בכוונה קראה לה ככה ולא איך שתרגמתם את זה: חנה.
נו באמת, זה מה שאתם עושים? שכל שם שיש לו פירוש בעברית תנכית אתם תתרגמו? אם יהיה בספר את השמות: רייצ'ל, ריבקה, אליזבת' ומישל תהפכו את זה לרחל, רבקה, אלישבע ומיכל?
זה לא שיש לי בעיה עם השמות האלו בעברית (הם שמות יפים), אבל בכוונה נקראה דמות ככה, אז למה לשנות?
במשך הקריאה התרגלתי לזה שכתוב חנה במקום אנה ודמיינתי שלא תרגמו את זה ככה.

ד. הערה לידיעתך: יש ילד בשכבה שלי שהוא די מעצבן, טיפש ומגעיל שאני צריכה לסבול אותו בהקבצה שלי באנגלית, ושמו הוא לא אחר משמו של הדמות שבה לורל מאוהבת, זה שאמור להיות חמוד, זה שהוא כאילו "הנסיך על הסוס הלבן" שלה- סקיי. כן, זה שמו. אז בכל פעם שהיה איזה קטע בהתחלה עם הדמות הזו, עלתה לי בראש תמונה של הילד הזה עושה את זה. וזה לא מחזה נעים. ואז, בזכות כוח הדמיון, הצלחתי יחסית להתגבר על זה, אחרי עוד שלב שראיתי אותו כסקיי ממועדון ווינקס. (תקוללו בנות דודות! הייתן חייבות לראות את זה לידי שקראתי את הספר הזה?!) עד שהדמיון שלי ניצח ולא דמיינתי אף אחד מאלו. אמרתי סתם, לידיעה.

ה. לקראת כך סיום פרק/מכתב, לורל לא כותבת איזה משפט סיכום. זה הולך ככה:" הוא אמר לי לשכוח מזה, אז ניסיתי. שלך לורל." זה מרגיש קטוע... וככה זה ברוב הפרקים/ מכתבים. במכתבים צריך משפט סיום, משהו שיסכם, ואין את זה שם. אם ככה היה נגמר פרק שהוא לא מכתב זה היה בסדר, אבל במכתב כביכול? צריך סיכום, משהו.

עכשיו, שאני מסתכלת על מה שרשמתי שוב ונזכרתי בחווית הקריאה שלי בספר הזה, אני שוקלת כמה כוכבים לתת לו. אני רואה שבדירוג באתר שלי יש דירוג די גרוע, של שני כוכבים. ולספר הזה ממש לא מגיעים הכוכבים המועטים הללו. מגיע לו יותר. הוא לא משולם או יצירת מופת חדשנית, אבל זה ספר טוב. ואני אהבתי אותו. ואני חושבת שעוד הרבה יאהבו. אז אני מתלבטת: האם לתת לו חמישה וככה יעלה לו הניקוד ביחסית הרבה או להיות נאמנה לעצמי ולתת ארבעה. כי נהניתי ואני ממש ממליצה, אך לא מגיע לו חמישה כוכבים.
מי שיסתכל כמה כוכבים נתתי לו למעלה יבין מה החלטתי.

עוד משהו, בזמן קריאת הספר הזה, הגיע אליי העיתון שבו שמעתי על הספר, וראיתי שהאולפנים שעשו את 'דמדומים' מתכננים לעשות גם לספר שלך המדובר, סרט. אאחל לך שהוא לא יצא גרוע, לא ישמיטו יותר מדי פרטים חשובים ויפים, שהוא יהיה יפה, שהוא יהיה הרבה יותר טוב מהסרט שציינתי למעלה ושיצליח בקופות. וגם שהליהוקים יהיו מתאימים. אני לא סובלת ליהוקים לא מתאימים.

אז אווה דלירה היקרה, תודה לך על כתיבת הספר המקסים הזה. אני כל-כך שמחה שקניתי אותו, ואף שילמתי מכסף שהרווחתי (!)
והנה את רואה, זה משפט סיכום בנוגע לסעיף ה'.
אז שוב תודה.

שלך,
Snow fox

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על מכתבי אהבה למתים