ביקורת ספרותית על הגדה של פסח+שקית אפיקומן מאת

---

חופש.

המילה הזאת נשמעת מעט זרה ומרוחקת עכשיו, כשהיא נהגית באיטיות ובאי אמון על שפתיי, וגורמת לי להרגיש הרגשה זהה לזו של אדם שלא דיבר מיליון שנה, ורק עכשיו הוא סוף סוף מתחיל לדבר. האם זה נכון שתמו כל 10 חודשי הלימוד שבהם עבדנו בפרך כמו חמורים בשביל כמה חיות אדם חסרות רחמים ומלאות ברשע, הלא הן המורים? האם זה נכון שעכשיו, אחרי ש-10 החודשים הרעים חלפו, יגיעו החודשיים הטובים? האם זה נכון שהגיעה הגאולה? האם זה נכון שהמשיח בא? (ואם אפשר, אז גם אליהו הנביא). האם זה נכון... האם זה נכון שסוף סוף 'תלמידי ישראל' יצאו מעבדות לחירות?

כן, זה נכון.

אבל האמת היא שאולי טיפה הגזמתי בניסוח. אם הייתי עכשיו ילד קטן בכיתה א' או ב', אז אולי זה היה נראה תקין, אבל למען השם, אני נער בוגר בכיתה י' שאוטוטו עולה לכיתה י'א, שהיא השנה הקשה והמפרכת ביותר מכל שנות הלימוד (נו, מה חשבתם? שהמורים האלה ייתנו לנו סתם ככה חודשיים של כיף בלי להרוויח מזה ולקבל אחר כך משהו בתמורה? חה, הצחקתם אותי!), והניסוח הזה כבר לא מתאים. כי למרות הכל, אני דווקא מצליח למצוא, בין כל ההריסות, גם כמה דברים תקינים וטובים שיש בבית הספר, ושלפעמים יש פחות מהם בחופש. כמו למשל, חברים טובים. כל החברים, באותו בית ספר. בנוסף, הבית ספר מעביר לנו קצת את הזמן, לעומת הבית שלפעמים קצת משעמם שם. ותאמינו או לא, גם על המורים יש לי משהו טוב להגיד. הכרתי גם מורים טובים ומשובחים, שאולי מעבידים אותנו קשה, אבל בניגוד למצרים בתקופת פרעה, יש להם רגשות ומידת מה של רחמים. (עוד מורה טוב שאני מכיר, אבל לא יצא לי ללמוד איתו, זה עמיר, שלמרות שהוא מורה הוא ממש "אחד משלנו", כזה שהוא די פעיל באתר וגם כותב בו לפעמים ביקורות קצרות, קולעות ומלאות חן).

ובכל זאת. גם עכשיו, כשאני ילד ממש בוגר שיודע להסתכל על חצי הכוס המלאה ועל הדברים הטובים שיש בבית הספר ולא רק על הדברים הרעים שיש בו, אני עדיין חושב שאין מאושר ממני מזה שהחופש הגדול מתחיל. וזאת משום שבחופש הגדול אפשר לעשות משהו שבשנת הלימודים עצמה קצת יותר קשה לעשות.

והדבר הזה הוא לכתוב ביקורות.

כן, כן. כי עם כל הלחץ, הלימודים, המבחנים, החשש מהבגרויות ההולכות וקרבות והעייפות- יצא שבמשך 10 החודשים האחרונים, כתבתי בסך הכל 20 ביקורות (איך הגעתי לכדי מצב נוראי שכזה, אני בעצמי לא יודע) שזה בעצם אומר, בחשבון פשוט, 2 ביקורות בחודש. 2 ביקורות בחודש! זה כמעט בלתי נתפס! תאמינו לי שעכשיו, בחודשיים האלה של החופש, אני מתחיל לפצות על כל ה-10 החודשים המבוזבזים האלה, מתחיל לנצל קצת את החופש, הדי קצר לטעמי, ומתחיל לתת בראש! במקום לכתוב בממוצע 4 ביקורות בלבד בחודשיים שעומדים לרשותי, אני אכתוב 40! כן, כן, 40!
וגם אם לא 40, אז 30. ואם לא 30, אז 20. ואם לא 20, אז 10. ואם לא 10, אז... בכל מקרה, לא משנה מה, זה יהיה בטוח יותר מ-4 ביקורות מסכנות!!

מבטיח.

(אה, ואני מתכנן גם לקרוא יותר ספרים בקיץ, כמובן).

אז, לכבוד הוא לי לפתוח את החופש הגדול עם הביקורת הזו - שהיא בכלל על ספר שחלקים ממנו נקראים בסעודת חג הפסח, סביב שולחן החג, אבל למרות שבכלל לא פסח עכשיו, ופסח יהיה רק בעוד 9 חודשים, כל העניין הזה עם היציאה מעבדות לחירות, הוא רלוונטי עכשיו יותר מתמיד - ותתכוננו בקרוב למכה של ביקורות שאמטיר עליכם מן השמיים.

כן, כן. מכת ביקורות. מה ששמעתם.


***


חופשה נעימה (וארוכה) שתהיה לכם (וגם לי).

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על הגדה של פסח+שקית אפיקומן