ביקורת ספרותית על רודף העפיפונים מאת חאלד חוסייני
ספר מעולה

---

כבר הרבה זמן שלא נהניתי מספר כזה. אף על פי שקראתי אותו די מזמן (לפני כיותר מחצי שנה), הרגש מסרב להתנתק ופועם בתוכי. כל פעם שאני רואה את הספר על המדף "רודף העפיפונים", אלוהים כמה שנאתי את הספר הזה, רק הכריכה שלו הביאה לי עצבים. עד שיום אחד, יום אחד - לא ברור למה לקחתי את הספר לידי ונתתי לו צ'אנס. קראתי אותו ולא הפסקתי, אני לא בטוח אם היה זה משהו מיוחד בכתיבתו של חאלד או הסקרנות לדעת מה באמת קורה, תרבויות שונות, דברים חדשים. גמעתי את הספר והצטערתי נורא שהוא נגמר לו. בקרוב ארכוש עוד ספרים של חאלד חוסייני, בעיקר בגלל שלפי רבים הם מבוססים על אותו השלד. כן, נכון, זה נשמע משעמם ובנאלי. כמה ספרים שבעצם מספרים אותו הדבר? אבל לי לא אכפת. אני זקוק לעוד מספריו וכתיבתו המשובחת של האדון חוסייני, הלוואי והספר לא היה נגמר לנצח. אינשאללה הוא יכתוב עוד המון ספרים בשבילי כדי שאוכל להתפעל ושליבי יחסיר פעימה.

קצת ציטוטים כהרגלי, זהירות! מכיל ספוילרים כמובן.
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים
ספוילרים

העפתי מבט למעלה וראיתי שני עפיפונים אדומים עם זנבות כחולים ארוכים, נוסקים לשמיים. הם ריקדו גבוה מעל העצבים שבקצה המערבי של הפארק, מעל טחנות הרוח, ריחפו זה לצד זה כשתי עיניים שמביטות מטה על סן-פרנסיסקו, העיר שאני קורא לה עכשיו ביתי. ולפתע לחש קולו של חסן בראשי:בשבילך, אלף פעם ויותר! חסן בעל השפה השסועה, רודף העפיפונים.
התיישבתי על ספסל בפארק ליד עץ ערבה. חשבתי על משהו שרחים חאן אמר ממש לפני שניתק, כמעט במחשבה שנייה. יש דרך להיות שוב טוב. נשאתי את עיני אל העפיפונים התאומים ההם. חשבתי על חסן. חשבתי על באבא. על עלי. על קאבול. חשבתי על החיים שחייתי עד שבא חורף 1975 ושינה הכל. ועשה אותי למה שאני היום. (עמוד 8)

הייתי המום. הנקודה המסוימת הזאת, המובנת מאליה עד כדי כך שהכל נשמע פתאום מטומטם לגמרי, אפילו לא עלתה על דעתי. הנעתי את שפתי בלי קול. נראה שבאותו ערב, שבו למדתי על אחד ממרכיבי הכתיבה, האירוניה, עתיד הייתי גם להתוודע אל אחת המלכודות שבה: החור בעלילה. ואותה למדתי דווקא מחסן. מחסן שלא ידע לקרוא, ובמשך כל חייו לא כתב אפילו מילה אחת. קול קר ואפל לחש לפתע באוזני, מה הוא כבר יודע, ההאזארי הבּוּר הזה? הוא לעולם לא יהיה אלא טבח. איך הוא מעז לבקר אותך?
"תראה," פתחתי ואמרתי. אבל לא הצלחתי לסיים את המשפט.
כי לפתע פתאום השתנתה אפגניסטן לעולמים. (עמוד 37)

"ראיתי את חסן נֶאֱנס," אמרתי לחלל האוויר. באבא זע בשנתו. קאקא הומאיון גנח. באיזשהו שמקום בתוכי קיוויתי שמישהו יתעורר וישמע, כדי שלא אצטרך לחיות עוד עם השקר. אבל איש לא התעורר, ובדממה שנפלה אחרי כן הבנתי את טיבה של הקללה החדשה: אני אצא מזה בשלום.
חשבתי על חלומות של חסן, החלום שבו שחינו באגם. אין שום מפלצת, אמר, רק מים. אלא שהוא טעה בעניין זה. היתה מפלצת באגם. היא תפסה את חסן בקרסוליים, משכה אותו אל הקרקעית האפלה. אני הייתי המפלצת הזאת.
בלילה ההוא התחלתי לסבול מנדודי שינה. (עמוד 83)

"לא הלילה," הוא אמר. "הלילה אין שום כאבים."
"בסדר," אמרה. היא כיסתה אותו. סגרנו את הדלת.
באבא לא התעורר עוד. (עמוד 160)

לפעמים, כשסוראיה ישנה לידי, הייתי שוכב במיטה ומאזין לדלת הרשת נפתחת ונסגרת ברוח ולצרצרים שבחצר. ואז כמעט יכולתי להרגיש את הריקנות שברחמה של סוראיה, כאילו היתה דבר חי ונושם. היא חלחלה אל תוך חיי הנישואים שלנו, הריקנות הזאת, אל תוך הצחוקים שלנו, אל תוך ההתעלסות שלנו. הייתי מרגיש אותה עולה מסוראיה ומתמקמת בינינו. ישנה בינינו. כמו ילד שאך זה נולד. (עמוד 174)

חשבתי על משפט שקראתי היכנשהו, או שאולי שמעתי מישהו אומר אותו: יש ילדים רבים באפגניסטן, אבל מעט מאוד ילדוּת. (עמוד 288)

"סוראיה?"
"כן."
"דוֹסְטֶט דַארוּם." אני אוהב אותך.
"גם אני אוהבת אותך," אמרה. יכולתי לשמוע את החיוך שבדבריה.
"ותיזהר." (עמוד 295)

"כל טוב," אמרה המזכירה כשעברנו ליד שולחנה.
"היה כדאי שהבוס שלך ילמד קצת נימוסים," אמרתי. ציפיתי שהיא תגלגל את עיניה בתגובה, אולי תהנהן באופן שמביע מחשבה כגון "כן, אני יודעת, כולם אומרים את זה." אבל במקום זאת היא הנמיכה את קולה. "ריי המסכן. הוא לא התאושש מאז שבתו מתה."
הרמתי גבה.
"התאבדה," לחשה. (עמוד 301)

"אתה רוצה ארדוף בשבילך אחריה העפיפון הזה?"
הגרגרת שלו עלתה וירדה כשהוא בלע רוק. הרוח הרימה את שערו. היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.
"בשבילך, אלף פעם ויותר," שמעתי את עצמי אומר.
ואז הסתובבתי והתחלתי לרוץ. (עמוד 336)

» ביקורות נוספות של איש פח
» ביקורות נוספות על רודף העפיפונים