ביקורת ספרותית על ערים של נייר - פרוזה # מאת ג'ון גרין
ספר לא משהו

---

ראשית אומר שאני קוראת לספר "ערי נייר" ולא "ערים של נייר" כי התרגלתי ואין לי כוח לשנות. זה גם נשמע יותר טוב לפי דעתי.

כולם מכירים את הקלישאה: "הבת של השכן", אז אכן, הקלישאה הזו מתממשת בספר הזה עם שילוב קל של מסתורין.

כמו שכולם אומרים, ההתחלה טובה ומשם מתדרדר. תדמיינו גרף קווי שמראה עליה חדה ואז "בום!" נחיתה חדה ואז עלייה מתונה. ככה זה הספר הזה.

ההתחלה, מהפרולוג עד לקטע שהם פורצים לעולם המים טובים. מעולים ליתר דיוק. גורמים לך להזדהות, לצחוק, להנהן שאתה מסכים עם מה שכתוב שם ולחשוב.
העניין של "מעמדות חברתיים" בתיכון ובעיות של בני נוער מוצגות כאן בברור. לכן אני אומרת שאפשר להזדהות.

ונכון שיש סופרים שמושכים את הספר למרות שהרעיון כבר מוצא? שמנסים להפוך את הספר למעניין יותר ללא הצלחה?
זהו סיפורו של החלק השני בספר. כאן אמור להתחיל כל המתח והאקשן האמיתי, אבל ג'ון גרין פישל כאן. פישל כאן יותר מאשר בכל ספריו עד כה.
הוא איבד את זה ולקח את זה למקומות לא מובנים ומוזרים שלא הבנתי מה זה קשור. מתחילים דברים שאמורים להיות "מסתוריים" למרות שהם לא. הוא עושה את הכל כמו כביש: כביש ישר ואחיד שהופך למפותל ומעצבן עד שהוא חוזר לקו הישר. והקטע המפותל זה רוב הספר. קטע שהוא יכל לתמצת קצת. זה לא היה מזיק, ג'וני.

הגעתי לחלק השלישי בשיא השפל. "מה זו הצרה הזו שנקלעתי עליה?" חשבתי. אבל לא זנחתי את הספר, המשכתי כי אמרתי לעצמי שעכשיו אני בישורת האחרונה ושאולי הוא יכול להפתיע.
והוא הפתיע.
החלק השלישי היה הטוב ביותר בעיני. הוא היה מצחיק, הוא האיר צד נוסף לדמויות, פתר את ה"תעלומה" ופשוט היה טוב.

כך שאמליץ לקרוא את הספר אבל לא בהתלהבות גדולה. אבל עדין התלהבות.

שמתם לב גם שלג'ון גרין יש נוסח שדומה כמעט בכל ספריו. תראו:
יש נער/ה שאין לו/ה הרבה חברים יחסית.
ההורים שלה/שלו ידידותיים בצורה שאני לא בטוחה שיש אצל בני נוער בימינו והם לא רבים עם הגיבורים כמעט.
הוא/ היא פוגשים נער/ה אחר/ת והוא/ היא מתאהב/ת בו/בה.
הם מדברים בפילוסופיות.
הם מנסים לשעשע (לפעמיים הם מצליחים).
איכשהו יש משהו מיני בין הגיבורים.
המצב מדרדר.
האהוב/ה מת/ה.
הנער/ה באבל.
הם מחפשים תשובות.
יש מכתב שמסכם את מה שג'ון גרין רצה להעביר לנו בספר בפרק האחרון ומוצב כסיום.

לזכותו, "ערי נייר", הספר לא ענה על שלושה קריטריונים כאן לעומת שני ספריו הקודמים של ג'ון גרין שפורסמו בעברית: אין משהו מיני במיוחד בין הגיבורים, האהובה לא מתה (סליחה על הספוילר) ואין מכתב.
וזו הסיבה למה הספר הזה טוב יותר מאחרים. הוא שונה מהם קצת. הוא לא "העתק- הדבק" בסגנון שונה הוא פשוט כנה יותר ואישי יותר.

הסיבה לכך שאני קוראת לספר "ערי נייר" היא שקראתי את הספר באנגלית בשביל דו"ח קריאה באנגלית. מכיוון שבקיבוץ שלי וגם בספריית בית הספר הספרים קצרים מדי, ישנים מאוד, משעממים ומלאים עובש וצהוב, הלכתי לצומת ספרים וסטימצקי לקנות ספר באנגלית (בצומת ספרים הספרים באנגלית יותר זולים). כשראיתי את זה, קפצתי משמחה כי ידעתי שעומד לצאת סרט על הספר וכי זה ג'ון גרין ואהיה נאמנה אליו רוב הזמן. גם התקציר היה לא רע. קניתי אותו וקראתי. סיפרתי את זניחתי בחלק השני.
הדבר הטוב הוא שבסופו של דבר קיבלתי על דו"ח הקריאה באנגלית על הספר לא סתם ציון מעולה אלא 200!! (המורה אמרה לי ש-100 זה לא מספיק ושרמת האנגלית שלי היא ברמה של יב'. אני כל כך גאה ו/או שוויצרית כך שהראיתי לכל אדם שנכנס לבית את הציון. המורה שלי אדירה.)
אז הכל השתלם לבסוף. הדמויות טובות במיוחד, בן אני חייבת לציין וגם קוונטין. ויש סוף טוב למרגו (השם של הכלבה שלי אגב. היא כבר בת 7 אז זה לא קשור לספר. אני לא חושבת שזה יצא טוב) וקוונטין.
אמן!

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על ערים של נייר - פרוזה #