ספר שהותיר אותי כלכך נסער,

כאדם שהצד הרוסי שלו מזדהה כלכך עם האופן שבו פייר מוצג. כמות הפעמים ששמעתי מחבריי שהגיעו מברית המועצות אודות תחושותיהם בעקבות כך שאימם אמרה להם ״היו לי כלכך הרבה בנים חתיכים וטובים ואני לא מבינה למה התחתנתי עם אבא שלך״ מצד אחד, ומצד השני ״הוא והיא״ של צ׳כוב, אודות אהבה אמיתית בעין רוסית.

בניגוד לקפקא, כאן לג׳וק יש מוצא, ובאופן כלכך לא אירופאי, המוצא הוא אוניה טרנס-אטלנטית, כאבן בוחן של של האמריקאיות החדשה כתשובה לאירופאיות הישנה, אבן בוחן שלא הגיע לתשובה חד משמעית עד היום, 150 שנים אחרי. כאן לג׳וק יש ברירה, וברגע שהוא הבין שחטאי אימו הפכו אותו לג׳וק, הוא בוחר לצאת מהבית. כמו גם ז׳אן, שבחר לוותר את ירושתו האיש שחושב שהוא אביו. שניהם בוחרים בפעולה גברית, תחת הפשע המהות הנשית. יש כאן שאלה רבת עוצמה, אודות היחס של מופסן לנשים, שכנראה היה חשדני באופן קיצוני, עד כדי דיכאון וקיפאון רגשי מוחלט ובלתי נמנע של איש שבוחר להיות ישר מעצם כך שמוותר על כל טוב שהעולם יכול להציע לו , כפי שמאה שנים אחרים כתב אודותיו אלבר קאמי בספרו הנפלא ה״נפילה״.

מדהים לראות, כמה תוכן אפשר להכניס בכלכך מעט מילים, ממש מעורר קנאה. לא רק שהספר צלח את מבחן את הזמן, זה יכול להיראות כאילו הספר מתאים לימינו אלה, כאילו נכתב עליהם. הריאליזם הפסיכולוגי, כמו עלוקה מתחת לעור, מציגה את המודרנה והרומנטיציזם כמו הסרטן של המשפחה, כמו הדבר שכולנו מתעלמים ממנו, שכולנו לא מוכנים להודות שהוא רצח את נפשנו, ומאיים תמיד לרצוח את עצם קיום המשפחה. ויותר גרוע, איך בחירות נוראיות של בני משפחה יכולים להשפיע בכלכך הרבה אי צדק על בנייה, והכל תחת המודרנה והרומנטיציזם, הכל תחת הכמיהה להחזיק בארוס עבור הבלתי מושג, גם במחיר של הרס כל דבר טוב שקיים. אבל הרי שדוסטייבסקי כתב על זה כלכך הרבה, וכנראה שהיה דן למוות את האמא, ואולי אפילו אחרי שהיא תחזה במות בנה הממזר, או לחלופין הוא היה בוחר לזעזע אותנו, בעזרת כך שהאם ובנה הממזר היו הוגים לרצוח את פייר.

הקנאה היא רגש טבעי, בסיסי וקדום. היא מתקיימת בכל מרחב חיים משותף – משפחתי, חברתי ומקצועי, ולרוב אנו נוטים להתייחס אליה כאל רגש נחות ותכונה שלילית. אבל כמו הרבה דברים בחיים, הכל תלוי במידתיות. קנאה יכולה להניע ולדרבן. הבעיה מתחילה כאשר תחושת הקנאה חורגת מכל פרופורציה והופכת ללא רציונאלית. זה השלב שבו היא הופכת להיות מייסרת והרסנית.

מופסן כתב על קנאת אחים. פייר הוא רופא (30) וז'אן עו"ד (25), אחים ובנים של בני הזוג רולאן, סוחרי תכשיטים לשעבר מפריז אשר החליטו לפרוש ולעבור לעיר נמל שבחבל נורמנדי, וליהנות מחיי נוחות צנועים. כבר מגיל צעיר מתעוררת היריבות והתחרותיות בין האחים, הנבדלים זה מזה בנראות החיצונית ובאופיים. פייר, הבכור, כהה שיער וחם המזג, וז'אן, גבה קומה, בלונדיני וטוב לב. למן יום היוולדו של ז'אן, שמע פייר את השבחים שהורעפו על אחיו הקטן, ואת הוריו המוכיחים אותו על הפכפכנותו ועל גחמותיו ביחס לאחיו נעים ההליכות. האחים אהבו זה את זה, אולם קנאה עמומה שמרה על דריכותם במעין איבה ידידותית בלתי מזיקה שאין בה בכדי להפר את השקט המשפחתי. יום אחד נודע כי חבר ותיק של המשפחה נפטר והוריש את כל הונו לבן הצעיר, ז'אן. מאורע זה מעצים את היריבות בין שני האחים, והקנאה של פייר באחיו הופכת למייסרת. הרצון של פייר להיות גם עשיר, ושאלת הירושה המקננת במוחו הקודח – מדוע זכה רק אחיו בירושה? היא בבחינת עוולה שהוא אינו מתכוון לשתוק עליה.

אז בזמן שז'אן והאם יוצאים לחגיגת בזבוז כספי הירושה, יוצא פייר ל"מסע" קצר של חקר כרוניקת האמת הידועה מראש. תחושת האח המקופח מובילה לתחושת קנאה המתפתחת לכדי זעם. ויש לזה השלכות על מארג היחסים בין הדמויות השונות ובמיוחד על התמודדותו של פייר עם המציאות.

סיפור קצר, מעניין ונעים לקריאה. הכתיבה מאופקת ועניינית.

3.5 כוכבים

********
בתחילת הספר מופיעים "פתח דבר" תמציתי של המתרגמת, רמה איילון, וכן מסה של מופסן בשם "הרומן". את שני התקצירים הללו העדפתי לקרוא בסיום הנובלה על מנת לא לייצר "רעשים" מיותרים טרום הקריאה (ראוי היה אולי כי יופיעו בסוף הספר). במסה מתאר מופסן את השקפת עולמו על כתיבה, הכוללת, בין היתר, דברי תוכחה כלפי מבקרים וסופרים המתיימרים להגדיר מהו רומן. בנוסף, הוא כותב על חשיבות השפעתם של שני סופרים, לואי בויה וגוסטב פלובר, על כתיבתו. רוח הקנאה מרחפת לה במסה, כי בכל זאת "קנאת סופרים תרבה חכמה"...

פייר וז'אן שני אחים לבית רולאן, הבכור רופא, הצעיר עורך דין. כמו כן הם שונים זה מזה לא רק במראה כי אם גם באופיים. הראשון (הבכור) בעל שיער כהה, וחם מזג. השני בעל שיער בהיר, ורך לבב.

גי דה מופסן מבצע הכרות לכלל הדמויות (המעטות) בעלילה , באווירה פסטורלית ונעימה. בהפלגה נעימה בים הרגוע, לקול צלילי ציוצי הציפורים, השמיים התכולים, אדוות הגלים והים התכול. ההפלגה מסתיימת עם התפשטות הערפילים על הים.
אב המשפחה מקבל הודעה כי ידיד המשפחה, הוריש את כל הונו לז'אן הצעיר. מכאן ביד אומן הוא מוביל את הקוראים עם גיבוריו יד ביד, עמוק אל תוך נבכי נשמתם וליבם.

פייר הבכור מוצא עצמו מתייסר במחשבות, מדוע אחיו מקבל את הירושה והיא אינה מתחלקת שווה בשווה ביניהם. הרדיפה שלו אחר גילוי התעלומה, מדהימה בעיני. ההתייסרות שלו עם עצמו, פן ימצא את עצמו מתגלגל בתהום הקנאה כלפי אחיו. התנהגותן, מחשבותיהן הכמוסות של כל הדמויות במארג המשפחתי עם הסתבכות העלילה מעוררת הנאה.

היצירה הזו קסומה, הוא הצליח לשכנע אותי באמיתות גיבוריו, ומחשבותיהם. לא פעם מצאתי את עצמי לוקחת חלק פעיל בעלילה. מנסה לנחש מה יהיה בכל שלב.

יצירה קסומה, המבטיחה סערת רגשות בסופה.

באחד מחלומותיי היותר מפחידים, הפכתי לדמות מסיפורו של מופסן.
את הסיפור קראתי כל כך ממזמן עד כי היטשטשו הפרטים אך האימה נכחה בכל מאודה ולא נתנה לי מנוח במשך שבועות.
יצאתי לשיט בסירת מנוע בינונית על נהר הקולארדו אשר אפיקיו עוברים גם בעירי, אוסטין. היה זה מוקדם בבוקר והייתי על הסיפון לבדי, קר היה לי על אף הסוודר העבה שלבשתי ולא הייתי שקטה. משהו הטריד אותי ולא הצלחתי לזכור מה הסיבה.
ערפילים החלו עולים מתוך הנהר ונראה היה כאילו הפלגתי בימת רפאים.
עד מהרה לא ראיתי דבר והחלטתי להאט את הסירה למהלך ראשון אך עוד לפני שהזזתי את המתג, נשמעו רעשים משונים מכיוון המנוע והמכונה עצרה באבחה.
"שיט" קללתי בעצבים, מה אעשה עכשיו?
דוממתי את המנוע וניסיתי לאמוד את עומק המים אך ללא הצלחה.
המים היו שחורים ולא ראיתי דבר.
האד שאפף אותי לפני זמן קצר היה כעת בכל מקום. לא יכולתי לראות אפילו את ידיי והקור חדר מתחת לאפודתי ודקר את חזי וזרועותיי.
נתקפתי סחרחורת והתיישבתי בזהירות על רצפת העץ. לבי פעם בחוזקה וידעתי שמשהו אינו כשורה. הצילו! צעקתי יש כאן מישהו? וחזרתי על הבקשה לעזרה אך לא היו שייטים במקום, לא דייגים ולא ספורטאים שבדרך כלל ניתן לראות, חותרים במרץ בתוך קיאק מאורך. איבדתי אוריינטציה ותחושת זמן.
חשבתי על ילדיי ואיך יכנסו לבית נעול ומה יעשו ולאן ילכו. לו הייתי יודעת לנחש את המרחק לגדה, הייתי קופצת למים ושוחה אך באובך שכזה, כהות עמומה לא יכולתי לעשות דבר, מה עוד שאף מוחי לקה במעין טמטום חושים ונשארתי ישובה על הרצפה ולאחר מכן שכובה בתנוחה עוברית, מחכה שתעבור הרעה מעלי.
כנראה שנרדמתי גם בחלום והתעוררתי למשמע קולות של אנשים וצפירת ניידות מכל הכיוונים. שוטרים עמדו על סיפוני וחיפשו דבר מה, אישה נגשה אלי וליטפה את זרועי, הגישה לי תה חם ושאלה מה קרה. סיפרתי לה מה שזכרתי ותיארתי את הזוועה הנוראית שעברה עלי, את האימה שחלחלה בי לאיטה.
הביטי לשם, הצביעה.
מתוך המים העלו צוללנים גווייה של אישה מבוגרת. שיערותיה הארוכות, הלבנות הסתבכו במנוע של הסירה.
לכן היא נעצרה, זה מה שקרה.
אמנם הבנתי את הסיבה לעצירה הפתאומית אך מה שקרה לאחר מכן היה מעבר לבינתי.
הבעתה הייתה כה עזה, פחד אמיתי אפף אותי וכל הסבר מדעי אחר לא נראה לי.
מה שמדהים כל כך בסיפוריו של מופסן הינו הריאליזם החריף והשימוש הרב בפסיכולוגיה על מנת להשיג מתח ובעתה.
והרי רובנו למד בבית הספר את סיפור "המחרוזת" המפורסם. הוא אינו מניח לקורא ויודע לחדור לעמקי הנשמה ולסחוט מהקורא תגובות פיזיות הקשורות בדרך כלל לחרדה ואימה. יצירתו "פייר וז'אן" בהחלט אינה שונה וגם כאן הוא גורם לקורא לכסיסת ציפורניים ורצון אדיר לדעת האם דברים יסתדרו בסופו של דבר.
פייר וז'אן אחים. הבכור, פייר, הינו רופא ואחיו הינו עורך דין.
ביום בהיר אחד מקבלת המשפחה בשורה: ידיד שהיה קרוב להוריהם של האחים נפטר והוריש את כל כספו לז'אן, האח הצעיר.
מאותה ההתרחשות היחסים במשפחה מידרדרים: ההורים מאושרים מאוד, בפרט האב על כי זכה בנם בכסף רב אך האח הבכור מתייסר, מקנא ונראה כי לאט-לאט יצא מדעתו.
איזו אכזריות היא זאת? להוריש מענק כספי נדיב רק לאחד מהאחים? מדוע?
פייר המפוכח, הציני והכאוב הופך להיות לכבשה השחורה של המשפחה.
הכל פוחדים מפליטות פיו, מעוקצו המורעל. מנסים להתחמק ממנו ובטוחים כי מעשיו נובעים מאופיו הרע, ממחשבותיו הנלוזות.
האמנם? העלילה אמינה כל כך ודווקא משום כך אנו מזדהים עם הגיבור המיוסר ומבינים בסופו של דבר את החלטתו גם אם אינה מניחה את הדעת.
לפני הרומן הנ"ל ישנה מסה מאלפת שכתב הסופר וקרא לה בשם "הרומן"
שם הוא מסביר אודות שלד הסיפור, יותר נכון כיצד מילא אותו בנימים ודם והפכו לישות מציאותית.
מורו הרוחני, גוסטב פלובר הסביר לו כיצד לייחד כל דמות ודמות:
"כאשר אתה חולף על פני חנווני היושב בפתח חנותו," אמר לי, "או על פני שוער המעשן את מקטרתו, או על פני תחנת כרכרות, הראה לי את החנווני ואת השוער האלה, תאר לי את תנוחתם, את הופעתם החיצונית על כל פרטיה, וגם את טבעם המוסרי, כך שלא אוכל לבלבל ביניהם ובין אף חנווני אחר ואף שוער אחר; ובמילה אחת הראה לי איך סוס אחד הרתום לכרכרה שונה מחמישים סוסים אחרים המהלכים אחריו או לפניו."
ואמנם התוצאות נפלאות.
יצירותיו של גי דה מופסן בלתי נשכחות ונוגעות ללב. דמויותיו מיוסרות ומעלות תהיות חשובות והשיגעון הולך ושולט ברובן.
והכי חשוב, סיפוריו עומדים במבחן הזמן ורלוונטיים גם לתקופתנו.

כשיצא פייר וז'אן ציפיתי לקריאה מענגת כמו בספרו המפורסם בל אמי. ולא היא. חבל.
פייר וז'אן הם שני אחים. פייר בן 30, רופא במקצועו. ז'אן בן 25, עו"ד במקצועו. בעוד פייר נמוך ורחב יותר, קשוח יותר במנהגו, ז'אן גבוה יותר, ענוג יותר במנהגו. אין האחים דומים במאום.
לעת פרישת האב ממקצועו כצורף הם עוברים מפריז ללה האבר. הודעה דחופה של הנוטריון, שביקר בבית כשלא היו שם, מדאיגה, אך הבשורה דווקא טובה היא: ז'אן הצעיר זוכה לקצבה שנתית של 20,000 פרנק. המיטיב הוא ידיד משפחה מפריז, שהלך לעולמו. אלא שירושה זו מטילה פצצה לתוך המשפחה וכשני שליש מהנובלה הלא ארוכה הזו מוקדשים לחיבוטי הנפש של פייר.
פייר מתקשה להבין מדוע זכה דווקא אחיו הצעיר בירושה. למה דווקא הוא ולא שניהם? מה ההבדל? הרי שני האחים נהגו לבקר ולסעוד אצל ידיד המשפחה. חיבוטים לא קלים אלה, יחד עם העובדה שהוא מסתובב ללא קליניקה, ללא עבודה מסודרת ונסמך על סכומי כסף המועברים לו ע"י אמו למחייתו, לא מוסיפים לשלוות חייו.
חיבוטים אלה מובילים למיני מסקנות וניחושים עד שהפצצה מוטלת בפניה של האם, ללא רחמים, גם אם לא נאמר דבר מפורש.
מה היה בעבר? מדוע האחים אינם דומים? מדוע אפשר לייחס חיבה של המיטיב דווקא לז'אן ופחות לפייר?
מופסן מנסה למתוח ולמתוח חיבוטי נפש אלה ולעיתים זה נראה מעט מלאכותי. כך או כך, שוב קיבלנו הוכחה שכסף שבא בקלות לרוב לא מביא אתו ברכה, שחטאים מן העבר צצים ועולים וצריך גדלות נפש להתגבר עליהם.
אפשר לקרוא.