“באחד מחלומותיי היותר מפחידים, הפכתי לדמות מסיפורו של מופסן.
את הסיפור קראתי כל כך ממזמן עד כי היטשטשו הפרטים אך האימה נכחה בכל מאודה ולא נתנה לי מנוח במשך שבועות.
יצאתי לשיט בסירת מנוע בינונית על נהר הקולארדו אשר אפיקיו עוברים גם בעירי, אוסטין. היה זה מוקדם בבוקר והייתי על הסיפון לבדי, קר היה לי על אף הסוודר העבה שלבשתי ולא הייתי שקטה. משהו הטריד אותי ולא הצלחתי לזכור מה הסיבה.
ערפילים החלו עולים מתוך הנהר ונראה היה כאילו הפלגתי בימת רפאים.
עד מהרה לא ראיתי דבר והחלטתי להאט את הסירה למהלך ראשון אך עוד לפני שהזזתי את המתג, נשמעו רעשים משונים מכיוון המנוע והמכונה עצרה באבחה.
"שיט" קללתי בעצבים, מה אעשה עכשיו?
דוממתי את המנוע וניסיתי לאמוד את עומק המים אך ללא הצלחה.
המים היו שחורים ולא ראיתי דבר.
האד שאפף אותי לפני זמן קצר היה כעת בכל מקום. לא יכולתי לראות אפילו את ידיי והקור חדר מתחת לאפודתי ודקר את חזי וזרועותיי.
נתקפתי סחרחורת והתיישבתי בזהירות על רצפת העץ. לבי פעם בחוזקה וידעתי שמשהו אינו כשורה. הצילו! צעקתי יש כאן מישהו? וחזרתי על הבקשה לעזרה אך לא היו שייטים במקום, לא דייגים ולא ספורטאים שבדרך כלל ניתן לראות, חותרים במרץ בתוך קיאק מאורך. איבדתי אוריינטציה ותחושת זמן.
חשבתי על ילדיי ואיך יכנסו לבית נעול ומה יעשו ולאן ילכו. לו הייתי יודעת לנחש את המרחק לגדה, הייתי קופצת למים ושוחה אך באובך שכזה, כהות עמומה לא יכולתי לעשות דבר, מה עוד שאף מוחי לקה במעין טמטום חושים ונשארתי ישובה על הרצפה ולאחר מכן שכובה בתנוחה עוברית, מחכה שתעבור הרעה מעלי.
כנראה שנרדמתי גם בחלום והתעוררתי למשמע קולות של אנשים וצפירת ניידות מכל הכיוונים. שוטרים עמדו על סיפוני וחיפשו דבר מה, אישה נגשה אלי וליטפה את זרועי, הגישה לי תה חם ושאלה מה קרה. סיפרתי לה מה שזכרתי ותיארתי את הזוועה הנוראית שעברה עלי, את האימה שחלחלה בי לאיטה.
הביטי לשם, הצביעה.
מתוך המים העלו צוללנים גווייה של אישה מבוגרת. שיערותיה הארוכות, הלבנות הסתבכו במנוע של הסירה.
לכן היא נעצרה, זה מה שקרה.
אמנם הבנתי את הסיבה לעצירה הפתאומית אך מה שקרה לאחר מכן היה מעבר לבינתי.
הבעתה הייתה כה עזה, פחד אמיתי אפף אותי וכל הסבר מדעי אחר לא נראה לי.
מה שמדהים כל כך בסיפוריו של מופסן הינו הריאליזם החריף והשימוש הרב בפסיכולוגיה על מנת להשיג מתח ובעתה.
והרי רובנו למד בבית הספר את סיפור "המחרוזת" המפורסם. הוא אינו מניח לקורא ויודע לחדור לעמקי הנשמה ולסחוט מהקורא תגובות פיזיות הקשורות בדרך כלל לחרדה ואימה. יצירתו "פייר וז'אן" בהחלט אינה שונה וגם כאן הוא גורם לקורא לכסיסת ציפורניים ורצון אדיר לדעת האם דברים יסתדרו בסופו של דבר.
פייר וז'אן אחים. הבכור, פייר, הינו רופא ואחיו הינו עורך דין.
ביום בהיר אחד מקבלת המשפחה בשורה: ידיד שהיה קרוב להוריהם של האחים נפטר והוריש את כל כספו לז'אן, האח הצעיר.
מאותה ההתרחשות היחסים במשפחה מידרדרים: ההורים מאושרים מאוד, בפרט האב על כי זכה בנם בכסף רב אך האח הבכור מתייסר, מקנא ונראה כי לאט-לאט יצא מדעתו.
איזו אכזריות היא זאת? להוריש מענק כספי נדיב רק לאחד מהאחים? מדוע?
פייר המפוכח, הציני והכאוב הופך להיות לכבשה השחורה של המשפחה.
הכל פוחדים מפליטות פיו, מעוקצו המורעל. מנסים להתחמק ממנו ובטוחים כי מעשיו נובעים מאופיו הרע, ממחשבותיו הנלוזות.
האמנם? העלילה אמינה כל כך ודווקא משום כך אנו מזדהים עם הגיבור המיוסר ומבינים בסופו של דבר את החלטתו גם אם אינה מניחה את הדעת.
לפני הרומן הנ"ל ישנה מסה מאלפת שכתב הסופר וקרא לה בשם "הרומן"
שם הוא מסביר אודות שלד הסיפור, יותר נכון כיצד מילא אותו בנימים ודם והפכו לישות מציאותית.
מורו הרוחני, גוסטב פלובר הסביר לו כיצד לייחד כל דמות ודמות:
"כאשר אתה חולף על פני חנווני היושב בפתח חנותו," אמר לי, "או על פני שוער המעשן את מקטרתו, או על פני תחנת כרכרות, הראה לי את החנווני ואת השוער האלה, תאר לי את תנוחתם, את הופעתם החיצונית על כל פרטיה, וגם את טבעם המוסרי, כך שלא אוכל לבלבל ביניהם ובין אף חנווני אחר ואף שוער אחר; ובמילה אחת הראה לי איך סוס אחד הרתום לכרכרה שונה מחמישים סוסים אחרים המהלכים אחריו או לפניו."
ואמנם התוצאות נפלאות.
יצירותיו של גי דה מופסן בלתי נשכחות ונוגעות ללב. דמויותיו מיוסרות ומעלות תהיות חשובות והשיגעון הולך ושולט ברובן.
והכי חשוב, סיפוריו עומדים במבחן הזמן ורלוונטיים גם לתקופתנו.”
