ביקורת ספרותית על האירוסין מאת ג'יי קורטני סאליבן
ספר לא משהו

---

חמיה העתידי של אחותי לקח את המיקרופון ליד, והודה לכל האורחים שהגיעו. עכשיו, הוא אמר, אני אספר על מה ולמה התכנסנו כאן. יש אופנה כזאת, בקרב הצעירים בעיקר. קוראים לה "התנשאי לי?" הבחור לוקח את הבחורה לטיסה בכדור פורח, ומשם, מלמעלה היא רואה כתובת תלויה על הסלעים. או שהוא לוקח אותה למדבר, ולפני הנוף המרהיב כורע על ברכיו, מגיש לה טבעת, ושואל "התנשאי לי?". אז גם הבן שלי, והחברה שלו הלכו לפי הטרנד הזה. ולמחרת באו אנשים אליי ואמרו לי "מזל טוב" ואני לא הבנתי על מה ולמה. "לאירוסין של הבן שלך". ואז הבנתי שהטרנד הזה, של "התנשאי לי?" נחשב עבור האנשים כאירוסין. אז אני רוצה להגיד שיש שני דברים שונים. יש החלטה פרטית של בני הזוג, וזה טוב ויפה. אבל "אירוסין" זו לא החלטה פרטית של בני הזוג, אלא זו ההסכמה והחגיגה של המשפחה עם בני הזוג.

חמיה העתידי של אחותי סיים את את דבריו והעביר את המיקרופון לאימהות. הן שברו יחד צלחת מקושטת, וכולם מחאו כפיים. אחותי הסתובבה מאושרת וקורנת, החבר שלה (סליחה, "הארוס") היה קורן ומאושר, וכולנו שמחנו. כנראה שהוורדרדות והמתיקות הזאת, שתרדוף אותנו עוד כחצי שנה, עד לחתונה, היא זאת שגרמה לי להביא הביתה מהספריה ספר שבימים כתיקונם לא הייתי מעיפה בו מבט שני.

הספר שוזר חמישה סיפורים מקבילים. סיפור אחד הוא היסטורי, סביב הקופרייטרית שהגתה את הסיסמה "יהלום הוא לנצח" בשנת 1947, בפירסומת שגרמה לאנשים לחשוב שאם הצהרת האהבה שלהם אינה מלווה בטבעת יקרה-ביותר, היא אינה מביעה התחייבות אמיתית. שאר ארבעת הסיפורים עוסקים באנשים שונים ובחיי האהבה שלהם. התקופות של הסיפורים שונות, וכך הדמויות במרכזן, אבל כולן מתנקזות בסופו של דבר לטבעת אחת ייחודית. הספר מבטיח רעיון נחמד, אבל לא מצליח לקיים. הסיפורים באים במקביל ולסירוגין, וכך נותרת הבעיה הראשונה, והיא יותר מדי דמויות. עד שהקורא מבין שהוא ב-1972, עם אוולין, מורה ותיקה לשעבר, שנשואה לג'רלד שהיה החבר-הכי-טוב של בעלה הראשון שמת, ושהיא אימו של טד, וחמותה של ג'ולי. ועד שהוא מתרכז בעלילה בה טד וג'ולי נפרדים, ואוולין כועסת מאוד על טד וכואבת את המרחק הנפתח ממנה לנכדותיה, הוא כבר עובר לסיפור אחר. ופתאום הקורא צונח ב-1988 , אל ג'יימס, נהג האמבולנס וקשיי הזוגיות שלו. להכיל ככה שני סיפורים זה אפשרי. שלושה או ארבעה זה קצת קשה, אבל אפשרי אם העלילות המקבילות שופכות אור זו על זו ומתפתחות במקביל. חמישה סיפורים מנותקים, שמתחברים רק לקראת סוף הספר, זה כמעט בלתי אפשרי.

במיוחד היה לי קשה הסיפור של דלפין. על הכריכה האחורית היא מוצגת בתור "דלפין, שאהובה, שזה לא כבר כרע על ברכו והעניק לה יהלום עצום והבטחה לאהבת נצח, בגד בה , מתכננת את נקמתה". בגלל זה, ובגלל ההשתרגות של הסיפור לקח לי זמן להבין את התמונה המלאה. ובכן: דלפין, שעזבה את הנרי בעלה בצרפת, ונסעה אחרי אהובה בן העשרים וקצת אל מעבר לאוקיינוס, מגלה לתדהמתה שהאהוב הזה יוצא עם מי שהחשיבה לחברה טובה, ונוקמת בו. ובכן, עצוב בשבילה. אבל לאחר גודל הנקמה הנורא (לא תקראו? נכון? היא החריבה לו את הבית, הרסה את כל הריהוט והחפצים, תרמה את הכינור היקר לליבו, ומסרה את הכלב שלו לאימוץ), דלפין פשוט חוזרת אל הזרועות המחבקות של הנרי. הממ...

בעיה נוספת היא התמה של הסיפור. הרעיון שהכותבת נסתה לשזור בו. היות ואין בו ממש אירוסין בשום סיפור, ורק אחד הסיפורים סובב סביב חתונה, מעניין לחשוב מה הרעיון העיקרי. האם מדובר בספר על נישואים, והוא הרוצה לומר שיש עוד תקווה לאהבה, או להיפך, שהמוסד המיושן הזה אינו מתאים כלל לחיים המודרניים? האם מדובר על אהבה? האם הוא מנסה לדבר על היבטיהם הצרכניים (ע"ע יהלומים) של עסקי החתונה ולשלול אותם? כנראה שמשהו אחר, ואת המשהו הזה לא הצלחתי לגלות.


בקיצור, אלא אם אתם, בדרך לחתונה, וההכנות ייבשו לכם את המוח, אפשר בקלות לוותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האירוסין