לקח לי הרבה יותר זמן לחשוב מה אני רוצה להגיד עליו, מאשר לקרוא את העמודים הספורים של הסיפור הזה. אנחנו מכירים אותו - מסיפורי העבר המצמררים, ומקריאה בעיתון על מדינות אחרות. אנחנו קוראים אותו וחושבים "מה איכפת לי המדינה הרחוקה ההיא? אצלינו זה לעולם לא יקרה". ונעבור לתחזית מזג האוויר.

האלגוריה הזו מתחילה בשיחה של סתם בין שני חברים. האחד היה צריך להרדים את הכלב שלו, שאמנם היה כבר מבוגר, כי הוא לא היה חום. לברדור - זאת יודעים כולם - אינו חום בדרך כלל. אבל באותה ארץ אליגורית, נוצר חוק שהכל צריך להיות חום. גם הכלבים והחתולים וכמובן המדים של אוכפי החוקים. לכן אנשים נאלצו להיפטר מכלבים וחתולים שאינם חומים. אבל בני אדם הם סתגלנים, ושומרי חוק בדרך כלל. ואוכפי החוק עושים להם חיים קלים - הם מחלקים חינם רעל מעורב במזון שיחסל את החיות שאינן חומות אחת ושתיים כמעט בלי שירגישו. וכך משלימים האנשים עם הגזרות, וגם מצדיקים אותן: ידוע שבעלי חיים חומים מסתגלים טוב יותר, אוכלים פחות ומתרבים פחות מבעלי חיים בצבעים אחרים. אבל אחרי הגזירות סוגרים עיתונים - כאלה שלא הבינו מספיק טוב את יתרונות הצבע החום, ואחרי העיתונים - גם הספרים עוברים מיון כדי שישארו רק החומים ביותר. והשפה עוברת צנזורה בה יש מלים שאסור להגיד כי מי יודע מי שומע ומי ילשין. ואחר כך העבר עובר צנזורה...
הבנתם את הנקודה.

הספרון הקטנטן הזה שנכתב על ידי סופר צרפתי ממוצא בולגרי ויצא לאור ב2002 האיר באופן אכזרי תופעה שאנחנו מכירים. שהכוח להשחית מסתמך על הנכונות שלנו לספק אותו. ואנחנו מוכנים לספק אותו כי אין לנו כוח למלחמות ומרד עולה ביוקר. והשתיקה כל כך נוחה. כי באמת, מה איכפת לנו? הכלבים והחתולים שלנו הם חומים, לא? אז אם למישהו יש כאלה בצבעים אסורים, בעייה שלו, לא?

כל האמור לעיל מתייחס אלי קודם כל. ה"אנחנו" הוא סתם כסת"ח.

לקח לי הרבה יותר זמן לחשוב מה אני רוצה להגיד עליו, מאשר לקרוא את העמודים הספורים של הסיפור הזה. אנחנו מכירים אותו - מסיפורי העבר המצמררים, ומקריאה בעיתון על מדינות אחרות. אנחנו קוראים אותו וחושבים "מה איכפת לי המדינה הרחוקה ההיא? אצלינו זה לעולם לא יקרה". ונעבור לתחזית מזג האוויר.

האלגוריה הזו מתחילה בשיחה של סתם בין שני חברים. האחד היה צריך להרדים את הכלב שלו, שאמנם היה כבר מבוגר, כי הוא לא היה חום. לברדור - זאת יודעים כולם - אינו חום בדרך כלל. אבל באותה ארץ אליגורית, נוצר חוק שהכל צריך להיות חום. גם הכלבים והחתולים וכמובן המדים של אוכפי החוקים. לכן אנשים נאלצו להיפטר מכלבים וחתולים שאינם חומים. אבל בני אדם הם סתגלנים, ושומרי חוק בדרך כלל. ואוכפי החוק עושים להם חיים קלים - הם מחלקים חינם רעל מעורב במזון שיחסל את החיות שאינן חומות אחת ושתיים כמעט בלי שירגישו. וכך משלימים האנשים עם הגזרות, וגם מצדיקים אותן: ידוע שבעלי חיים חומים מסתגלים טוב יותר, אוכלים פחות ומתרבים פחות מבעלי חיים בצבעים אחרים. אבל אחרי הגזירות סוגרים עיתונים - כאלה שלא הבינו מספיק טוב את יתרונות הצבע החום, ואחרי העיתונים - גם הספרים עוברים מיון כדי שישארו רק החומים ביותר. והשפה עוברת צנזורה בה יש מלים שאסור להגיד כי מי יודע מי שומע ומי ילשין. ואחר כך העבר עובר צנזורה...
הבנתם את הנקודה.

הספרון הקטנטן הזה שנכתב על ידי סופר צרפתי ממוצא בולגרי ויצא לאור ב2002 האיר באופן אכזרי תופעה שאנחנו מכירים. שהכוח להשחית מסתמך על הנכונות שלנו לספק אותו. ואנחנו מוכנים לספק אותו כי אין לנו כוח למלחמות ומרד עולה ביוקר. והשתיקה כל כך נוחה. כי באמת, מה איכפת לנו? הכלבים והחתולים שלנו הם חומים, לא? אז אם למישהו יש כאלה בצבעים אסורים, בעייה שלו, לא?

כל האמור לעיל מתייחס אלי קודם כל. ה"אנחנו" הוא סתם כסת"ח.