בעקבות הסקירה של דינה על "לה אסקפה" ובעקבות רעיון של אמא שלי - החלטתי לכתוב ביקורת על עצמי, על ספר שכתבתי לפני יותר מעשור.
אני ארשה לעצמי לסקור ספר של עצמי כי אני כבר ממש מרגישה נבוכה לקרוא את הדברים שכתבתי אז, מה גם שזה היה בפיקוח של הרבה אנשים שעזרו לי לכתוב את הספר, ושבדיעבד אולי אנשים קראו אותו והבינו ממנו אחרת ממה שהתכוונתי. הייתי מאוד צעירה ודי תמימה.
לא הבנתי שלדברים שאני כותבת, ובפרט כשיש ציורי קומיקס עם לבוש כזה או אחר, התייחסות לרוקדים ולאוכל - הנושאים העיקריים שחוזרות בתשובה בתחילת הדרך מתעסקות בהם בעיקר - יכולה להיות כפל משמעות.
גיליתי את זה לצערי בדרך הקשה כשקיבלתי תקיפה אישית בסימניה על הספר ממישהו שכנראה לא קרא אותו ונשאר אנונימי, האשמה שלא הייתה קשורה במאום למה שבאמת עברתי.
היא הייתה שליפה מהמותן וככה הבנתי שהנושא נפיץ...
זה לא שבחרתי לעסוק בנושאים האלה ב"דווקא" - אלא מטבע הדברים אלה הנושאים שהגיעו לפתחי כאדם כותב ויוצר שרוצה להשפיע, כי במדרשות ובמכללות ובדירות שהתגוררתי בהן מדובר בקבוצת אוכלוסייה נשית בגילאי שבע עשרה עד שלושים ושש.
חשוב לציין שאני ספציפית גרתי עם אוכלוסייה שנחשבת פחות "איכותית" במגזר, על רקע עבר/מוצא/קשיי למידה. מדובר בדירות בירושלים נטולות פיקוח על היוצא והבא בשעריהן, המון-המון בנות צעירות חלקן מוגדרות כצעירות בסיכון ועם תנאים פיזיים שלא תמיד ראויים (לי הכי הפריע העובש בקירות שהוסתר - בתור אסטמטית זה יכול להיות סכנת חיים ואכן הגעתי לבית חולים פעם ראשונה באותה תקופה עם התקף אסטמתי שלא מגיב. בנוסף נתקלתי בהתנערות מחלק מחוקי המדינה לגבי ביטוח רפואי, בנייה שהיא כנראה ספק חוקית וספק לא ועוד...)
ולא עברו כל כך הרבה שנים אבל למדתי מתוך אילוץ משפטי את החוקים שלא נאכפו שם, ועכשיו זה ממש כמו לקרוא על מישהי אחרת. אני למרבה השמחה לא באותו מקום פיזית, ועוד יותר חשוב - שחררתי אותו נפשית.
כשקראתי את הביקורת של דינה הבנתי שעולה בי הרגשה די דומה למה שעברתי, לפחות לפי איך שדינה מתארת את הספר.
אני לא יודעת אם שם הספר "לה אסקפה" הוא מאותו שורש של "אסקפיזם", זה יכול להסביר הרבה דברים.
בכל מקרה הביקורת שלי על הספר של עצמי מהעבר הוא על מה קורה כשלוקחים את האסקפיזם רחוק מדי...
לפעמים רוצים לא לראות את העבר כדי לעולם לא להיפגע שוב.
אני רואה עצמי כאחראית ליותר צעירים ממני כאחות שהיא קטנה אך גם גדולה. דיברתי פה עם צעירים כותבים שאת חלקם אני מכירה מרשתות אחרות, ומה שחוזר הוא הרגישות הגבוהה, הרגשה שהעולם הזה לא מבין את הרגישים והכל נחווה כאגרסיבי.
זו אחת הסיבות שלכתחילה חזרתי בתשובה, חשבתי שכולן שם יהיו ביישניות, אך זה ממש לא קרה, אולי משום שלא הגעתי למדרשות של ה"ביוקר" ששם באמת בהכללה היו בנות יותר שקטות, ובעיקר יותר דאגה ותחושה קהילתית שמתוחזקת על ידי המבוגרים.
מה שאהבתי בביקורת ל"לה אסקפה" ונתן לי השראה זה שהגיבורה שלו נשמעת מאוד רגישה ולוקח לה זמן להבין שהפגיעה היא חלק מהעולם הרגשי, ובריחה מפגיעה לעיתים פוגעת יותר.
רציתי (או יותר נכון ה"טיפי אוסידי" שלי רצה) לקבל עולם מסודר, ובדרך שכחתי את הדברים הגדולים, לקח לי זמן לשחזר את מה שהיה אפשר, הרבה גם אי אפשר היה לשחזר משום שהגילאים האלה מאוד משמעותיים למשימות החיים המשמעותיות לימודים, הקמת משפחה והעצמה אישית.
מן הצד השני קיבלתי הצצה על אנשים שבאמת מסכנים בחיים, קיבלתי פרופורציות משיחות עם אנשים שחלקן תועדו ב"לחזור בתשובה ולהישאר בחיים" בצורה של קומיקס הומוריסטי שמכסה על הכאב הכי גדול.
הבנתי שגם אם היה לי קושי חברתי - עדיין היו לי אנשים להיתמך בהם, גם אם הם לא תמיד היו זמינים.
נחשפתי לסיפורים של בעיקר בנות אבל גם רבנים שפשוט תמיד יהיה בהם געגוע לתקופה הפרועה שלא דפקו בה חשבון, געגוע למסיבות או מאכלים שאסורים לא כי איזה רבי אמר, אלא כי הבנת שזה נהיה תחרות ומלחמה שאין בה צורך אבל גם אין איך להפסיק.
כמו בשירם של אתניקס "ראיתי איך שנאה אותי לוקחת למקום שבני אדם איבדו הכול..."
פגשתי בנות שחלקן לוחמות לשעבר, כמו אלה שהיום כולנו רוצים להטיב איתן, רק שהן מלפני עשר או חמש עשרה שנה. אולי חלקן בפוסט טראומה. מישהו זוכר אותן?
פגשתי מישהי שלמשל הוסיפה שם גברי ושמה כיסוי ראש אפילו שהיא לא מחוייבת. אלה בנות לא נשואות, אבל סתם לא רוצות לקחת את הסיכון ולהיפגע שוב בעוצמה,
מלהיות מוקפות גברים כל היום, בגיל צעיר מדי בלי איזשהו תיווך.
אז אני כדרכי הסתכלתי על הכול קצת מהצד, היום עם הצטברות העדויות של הלוחמות מבחירה ומהכרח אני הרבה יותר מבינה על מה כתבתי. זה לא באמת על לבוש וריקודים, זה על מכירת החלום שהיום אישה כבר יכולה לעשות הכול אם היא מספיק רוצה.
אני כבר בספק גדול לגבי הפמיניזם בצורתו הנוכחית.
חלק מהקושי שלי עם הצבא היה שניסו לסמן אותי כפמיניסטית ולא הגדרתי את עצמי כך, מה שעוד גרם לי להיסחף לכיוון של הדת.
זה מה שהביא לי הכי הרבה לעג בצבא ובמכללה - שיצא שהתעסקתי בעיקר בבגדים. אבל לא הבנתי מהדת הרבה יותר מזה... ולכן זה לא בא, כפי שנטען, מרצון להיות איזה משפיענית או משהו, ולהראות שתמיד אפשר להתלבש צנוע יחסית למוצא ולחברה שבה אתה עכשיו. זה בא מחוסר הבנה לסיטואציות - כמו בצבא שהפז"ם תפור על המדים. בנות שהכרתי בדת הכירו עוד בנות לכאורה כמוני, אבל בניגוד אלי אותן בנות שמתאימות לתבנית שלי לא היו רגישות לנושא הלבוש - לכן נחשבתי כמי שמנסה לעצבן בכוונה ויכולה להתאים את עצמה למשבצת פשוט לא רוצה.
קצת כמו החולצה הפוליטית של שירה גפן.
לאחר שיצאתי מההלם ומהעיסוק בלבוש ובהטרפת כלים (זה שלא שוטפים אותם זה הכי מטריף אותם חחח), ראיתי שאני נסחפת לדברים שהם אסורים לפי חלק מהשיטות, דברים יותר מיסטיים שגרמו לכל המשפחה לחץ.
אבל זו הייתה בחירה ממש גרועה שלא היו לה אלטרנטיבות ראויות באותו זמן ולכן היא נעשתה.
אני לא חושבת שמישהו יכול לשפוט אדם שמאמין במצוקתו למנחשים למיניהם.
זה לא שונה מאמונה במדע או במחשבים, מלבד העובדה שזה שנוי במחלוקת עזה, ולפיכך יכול להביא לסיכון בהיעדר פיקוח ראוי על התאוצה שהדברים תופסים.
לכן קראתי לספר "לחזור בתשובה ולהישאר בחיים" - כי מרוב רצון להאמין, גם האמנתי לצורך העניין לצבע המחודש שעל הקירות שסויידו בחדרי במדרשה, ולא התרשמתי גם כשגילו על העובש, וגם כששברתי את היד עקב רשלנות, גם כשנדרשתי לשלם על כך ששילמתי (מה????)
וגם כשקרו עוד הרבה אירועים שהיו אמורים להדליק לי נורה...
אולי זה שהכתיבה שלי בספר הזה כל-כך פגיעה גרמה לאנשים לתקוף אותי אישית, כי זה הכי קל. נודע לי גם שאנשים עשו התערבויות על האם אני דתיה או לא אחרי כל זה, מה שבאמת פוגע מאוד. אני אדם רגיש ואפילו לא הלכתי להיות שחקנית כך שאין לי שום תועלת מהמשחקים האלה של נחשו מי אני ומה אני כשחופרים לי אנשים זרים בחיים האישיים.
יש הרבה שמרחמים על שחקנים שבחרו להיות בפרונט שהם נאלצים גם לשלם מחיר אישי - אבל אני הרבה יותר מרחמת לדוג' על גלעד ונועה שחזרו מהשבי, ועם מה הם צריכים להתמודד, כמה פעמים שמם נישא בתקשורת והאם מי שמשרבב את שמם לסדרה או לסרט עם "חותמת" - באמת קיבל את רשותם המודעת לכך.
אם הייתי יודעת לאן דברים יובילו מבחינה אישית - בוודאות הייתי בוחרת דרך אחרת, אבל היות שזה כבר עבר בחרתי לשתף נטו למען מי שעובר תהליך דומה של ניסיון לשחזר את כישורי החיים ההכרחיים שנותצו לו בברוטליות.