קניתי את הספר לפי המלצת מישהו שאני מחשיב כבר סמכא , וחייב להודות שדי התאכזבתי- ממספר סיבות:
1. העטיפה: קשה לתאר את הסלידה שאני חש כאשר אני רואה שמשתמשים בציניות שכזאת בספר כדי שישמש, אם כבר, על הדרך, כפרסומת לסרט באותו השם. שיהיה ברור, אין לי שום דבר נגד הסרט, לא ראיתי אותו וייתכן מאוד שהוא מצוין- אבל כל קורא ספרים רציני יודע שעולם הספרים והסרטים הוא שונה לחלוטין, אפילו אם מדובר לכאורה באותו 'תסריט'. אחד היתרונות הבולטים של הספר למשל, הוא העובדה שאתה רשאי לעצב את הדמויות והתפאורה שבסיפור פחות או יותר כרצונך, והן אינם נקבעים לפי איזשהו מפיק עם סטיגמות אופנתיות משלו. העובדה שהעטיפה של הספר מכילה כל מני פרצופים חייכניים וסיסמאות שאינם קשורים בהכרח לסיפור עצמו יכולה רק לפגום בחוויית הקריאה, לא לתרום לה. אבל כמובן סיבה זו קשורה להוצאה החדשה, לא לספר עצמו.
2. הדמויות: ישנה לדעתי בעיה עקרונית עם הצגת הדמויות בספר ביחס לז'אנר שנראה לי שהוא מייצג. הספר הוא ללא ספק ספר מסע, כשספציפית מדובר במסע פילוסופי-אקזיסטנציאליסטי (סליחה על המילה הארוכה). הבעיה מתעוררת כבר בהגדרה זו- כי פילוסופיה תמיד מנסה להנחית מלמעלה בעוד האקז' מתחיל מהאדם, מלמטה- כך שאנחנו מקבלים שילוב מבלבל של מסע ריאלי לגמרי וסימבולי בו זמנית. בגלל שילוב זה הדמויות שהגיבור פוגש חייבות להיות גם הן מורכבות משני אלמנטים: אנושי-ריאלי וסימבולי-מיתי. הקושי שמתעורר הוא אם כן האם ליצור דמויות 'על אנושיות' שגם להן חולשות של בני אדם, או בני אדם רגילים שעושים מעשים יוצאי דופן. המחבר בחר באפשרות הראשונה, אולי כי לטעמו מטרת המסע היא להפוך את הגיבור ל'אנושי' יותר, אבל לדעתי הוא טעה, כי כבר לא נותרה שום דמות שניתן להתחבר אליה- הן פשוט לא אמיתיות. בקיצור, אם המחבר, פילוסוף גרמני, היה כותב ספר פנטסיה, הייתי קורא אותו בסבבה- כאן זה לא מתאים.
3. העלילה: הסיפור מתחיל באיזשהו מפגש מפתיע, קיטשי מדי לטעמי, שמהווה זרז לכל המסע שבא אחריו- אבל בפני עצמו הוא נתקע באמצע. הגיבור מוצא באקראי ספר של סופר מסתורי ומתחקה בעקבותיו- מה שהופך בעצם לסיפור בתוך סיפור, כשהסופר המסתורי הוא גיבור העלילה הפנימית. כדי לצאת מתסבוכת כזאת ועוד בספר דחוס בהגות כמו זה, ולסיים עם איזשהו מסר ברור לקורא, צריך שילוב מופלא של לוליינות סיפורית ותכנון מאחורי הקלעים. עם כל הכבוד- למסיה פסקל אין את זה. שתי העלילות- החיצונית והפנימית, מסתיימות במפתיע, ללא מסר ברור ועם המון קצוות פתוחים ומסרים סותרים.

עם כל מה שכתבתי עד כאן, עדיין מדובר בספר מהנה ומאתגר אינטלקטואלית- פשוט צריך להתייחס אליו כאל שיטוט אקראי במוזיאון, ולא סיור מסודר.

קניתי את הספר לפי המלצת מישהו שאני מחשיב כבר סמכא , וחייב להודות שדי התאכזבתי- ממספר סיבות:
1. העטיפה: קשה לתאר את הסלידה שאני חש כאשר אני רואה שמשתמשים בציניות שכזאת בספר כדי שישמש, אם כבר, על הדרך, כפרסומת לסרט באותו השם. שיהיה ברור, אין לי שום דבר נגד הסרט, לא ראיתי אותו וייתכן מאוד שהוא מצוין- אבל כל קורא ספרים רציני יודע שעולם הספרים והסרטים הוא שונה לחלוטין, אפילו אם מדובר לכאורה באותו 'תסריט'. אחד היתרונות הבולטים של הספר למשל, הוא העובדה שאתה רשאי לעצב את הדמויות והתפאורה שבסיפור פחות או יותר כרצונך, והן אינם נקבעים לפי איזשהו מפיק עם סטיגמות אופנתיות משלו. העובדה שהעטיפה של הספר מכילה כל מני פרצופים חייכניים וסיסמאות שאינם קשורים בהכרח לסיפור עצמו יכולה רק לפגום בחוויית הקריאה, לא לתרום לה. אבל כמובן סיבה זו קשורה להוצאה החדשה, לא לספר עצמו.
2. הדמויות: ישנה לדעתי בעיה עקרונית עם הצגת הדמויות בספר ביחס לז'אנר שנראה לי שהוא מייצג. הספר הוא ללא ספק ספר מסע, כשספציפית מדובר במסע פילוסופי-אקזיסטנציאליסטי (סליחה על המילה הארוכה). הבעיה מתעוררת כבר בהגדרה זו- כי פילוסופיה תמיד מנסה להנחית מלמעלה בעוד האקז' מתחיל מהאדם, מלמטה- כך שאנחנו מקבלים שילוב מבלבל של מסע ריאלי לגמרי וסימבולי בו זמנית. בגלל שילוב זה הדמויות שהגיבור פוגש חייבות להיות גם הן מורכבות משני אלמנטים: אנושי-ריאלי וסימבולי-מיתי. הקושי שמתעורר הוא אם כן האם ליצור דמויות 'על אנושיות' שגם להן חולשות של בני אדם, או בני אדם רגילים שעושים מעשים יוצאי דופן. המחבר בחר באפשרות הראשונה, אולי כי לטעמו מטרת המסע היא להפוך את הגיבור ל'אנושי' יותר, אבל לדעתי הוא טעה, כי כבר לא נותרה שום דמות שניתן להתחבר אליה- הן פשוט לא אמיתיות. בקיצור, אם המחבר, פילוסוף גרמני, היה כותב ספר פנטסיה, הייתי קורא אותו בסבבה- כאן זה לא מתאים.
3. העלילה: הסיפור מתחיל באיזשהו מפגש מפתיע, קיטשי מדי לטעמי, שמהווה זרז לכל המסע שבא אחריו- אבל בפני עצמו הוא נתקע באמצע. הגיבור מוצא באקראי ספר של סופר מסתורי ומתחקה בעקבותיו- מה שהופך בעצם לסיפור בתוך סיפור, כשהסופר המסתורי הוא גיבור העלילה הפנימית. כדי לצאת מתסבוכת כזאת ועוד בספר דחוס בהגות כמו זה, ולסיים עם איזשהו מסר ברור לקורא, צריך שילוב מופלא של לוליינות סיפורית ותכנון מאחורי הקלעים. עם כל הכבוד- למסיה פסקל אין את זה. שתי העלילות- החיצונית והפנימית, מסתיימות במפתיע, ללא מסר ברור ועם המון קצוות פתוחים ומסרים סותרים.

עם כל מה שכתבתי עד כאן, עדיין מדובר בספר מהנה ומאתגר אינטלקטואלית- פשוט צריך להתייחס אליו כאל שיטוט אקראי במוזיאון, ולא סיור מסודר.