העברית ישנה, יפה וייחודית - כזו ששבתה אותי כשקראתי לפני כמה שנים את הקובץ "רעם היופי" לברדיצ'בסקי, והביאה אותי למרים. הכריכה האחורית קוראת "הגיבורה מרים [..] נעלמת שוב ושוב מחלל הספר, ושבה ומבליחה בו רק כדי להדהים ולהבהיל את המזדמנים למחיצתה בעצם יופיה המופלא, ולהצית בהם תשוקות מטורפות המוליכות למעשים קיצוניים, בלתי נשלטים". אבל לא זיהיתי זיקה מספקת בין אזכוריה, לבין המעשים האחרים המתוארים למעשה במקביל וללא קשר אליה וליופיה.
אותם "מעשים קיצוניים" - איש נושק אישה לא לו, אישה נוטשת תינוקה על מפתן בית חמיה בחורף והוא קופא למוות - לא זיעזעו אצלי את אמות הסיפים, ולדעתי לא משום שכיום החברה שלנו שונה וקהינו, אלא כי אלה מובאים בלאקוניות מה. עבורי רובן היו אוסף סערות בכוס תה בשטעטעל יהודי, מתובלים בתיאורי הכנות לקראת שבת המלכה לצד אנשי קהילה שלא מקפידים במצוותיהם. הרבה דמויות משנה נזכרות עם הופעתן ותולדתן ואורחותיהן, רק כדי להישכח לאחר עמוד או שניים, ונדמה שהתכלית היא ליצור ציור ססגוני ורב פרטים של קהילה תוססת. עושר מבורך, אך פה יש כבר גודש, והוא בעיניי גורע.
חשתי בדמיון ל"עבד" של בשביס זינגר, גם ממנו לא נהניתי שכן חזר על עצמו עד זרא.

דחקתי בעצמי להתמיד בקריאה, אמרתי בטח עוד יתחוור לי על שום מה זכה הספר לשבחיו. בעמוד 220 או 280 לא יכולתי עוד. ואני יודע כמה מוערך מאן בכלל (וזה המפגש הראשון שלי עמו) והר הקסמים בפרט. תהיתי "אולי הבעיה בי?".
לא קורה פה כלום: הרבה שיחות בטלות בין הגיבור לבן-דודו, גדושות נימוסים מסורבלים ומליצה* על ענייני יום-יום סתמיים. חוץ מזה תיאורי השגרה המשמימה בבית ההבראה, הדיונים העקרים עם הידיד האיטלקי, התאהבותו של הגיבור בבחורה הרוסייה (והוא והמספר מלהגים עליה למכביר, ובכל זאת עד להיכן שעצרתי לא קרה דבר) - זה נמשך ונמשך ולשם מה? לא קורה פה כלום.
יטיחו בי "זה לא ספר למי שמחפש עלילה" - זה לא העניין, כבר קראתי כאלה ונהניתי. ויחד עם זאת, כה גמרו על הספר את ההלל שאני בכל זאת חושד שהאשמה היא בי. ואולי בעוד כמה שנים או עשורים אשוב אליו ואהנה מאד. ואולי לא.

* מליצה: כוונתי לחילופי הדברים בין הדמויות, לי זה הרגיש לא טבעי ומעושה (ובכל זאת אני מניח שזה אותנטי. אף על פי כן הבעיה בדיאלוגים היא לא רק בצורה אלא גם בתוכן). התרגום עצמו נהדר.

התלבטתי בין דירוג ארבעה לחמישה כוכבים:
בהתחלה מובא הסיפור הקצר "גמדים על הפיג'מה" של רות אלמוג - למעשה גרסתה לסיפור חייו של המחבר, והוא מעולה. אחר כך, כאמור בכריכה האחורית, יגאל שוורץ לוקח את סיפורה של אלמוג ומקטע אחר מקטע מביע את התייחסותו - לרוב מרחיב ומוסיף מידע, לעתים מפריך דברים שבדתה (אך ההפרכה אינה כרוכה בנזיפה וכמעט תמיד זוכה למחמאות; גרסתה מן הסתם אינה חופפת לגרסתו שלו). כל זה בשפה עשירה ובהתנסחות רהוטה.

אז ארבעה כוכבים זה גם ציון טוב, והספר עצמו טוב. יש פה ושם קטעים שנופלים לפרוט יתר או שלא היו מעניינים מספיק לדעתי, אבל זה כמובן תלוי גם בקורא. ואמנם על אף שהוא באמת ובתמים ספר טוב, הקריאה - לפחות עבורי - לא לוותה בהתפעמות כמעט רציפה כמו זו שהייתה לי למשל ב"מומנט מוזיקאלי" של יהושע קנז או ב"מקדמות" של ס. יזהר.

ובכל זאת התלבטתי - למה? על שום מה חמישה כובבים? על שום הסגנון. בתיכון שנאתי לרוב את מקצוע הספרות שהיה כרוך בניתוח יתר של טקסטים, ניתוח שלעתים לתחושתי בדה משמעויות וכוונות שבכלל לא היו שם, שהסופר לא היה מודע אליהן. בקיצור, מישהו אמר לי: "אם אתה אוהב לקרוא, אל תלך ללמוד ספרות".
והנה בסיפור, שוורץ - לצד הצגת גרסתו לדברים וההרחבה על קורות משפחתו - מנתח את יצירתה של אלמוג, בוחן את הבחירות שלה בכתיבה לגבי המילים השונות אך גם ביחס לכיון העלילה. והניתוח מאיר עיניים (ורציתי לצטט קטע לדוגמה אבל העותק כבר הוחזר לספריה). נכון, היו מקרים שחשתי שהוא בונה מגדלים באוויר, אבל לא יותר מדי. כמובן ראוי להתייחס גם לבני משפחתו ש"נכנסים לדבריו" ומביאים את גרסתם לדברים (ולעתים אף נגררים לוויכוחים בינהם), וזה גם מוסיף עניין רב לספר.
לסיכום, דרך כתיבתו של שוורץ התאפשר לי להתבונן באופן מעמיק יותר הן על הסיפור הנפלא של אלמוג והן לבטח על הספרים הבאים שאקרא. זהו ספר שהוא לא רק סיפור אלא גם, לפחות בעיניי, מדריך לקריאה מעמיקה יותר. אני ממליץ בחום.