ביקורת ספרותית על אוורסט 1953 מאת מיק קונפרי
ספר טוב

---

אני בורח מהחדשות והמציאות חוזר לעבר ומתרחק, מאוד, גבוה.
הפעם 61 שנים אחורנית, 8850 מטר מעל פני הים, על הגבול בין נפאל לטיבט, ההימלאיה, אל ההר הגבוה בעולם – אל הסיפור של ההעפלה לשפיץ של כדה"א.

בילדותי, הייתי מבלה את ימי שישי אחרי הבית ספר אצל סבתי, בטלוויזיה לא היה מה לראות בשעות הללו, ולכן הייתי פוקד את הספרייה הקטנה שבבית. לא היו הרבה ספרים שם, אפילו מעט מאוד, ולכן הייתי קורא את אותם הספרים שוב ושוב.
היו שם ספרי בר מצווה כאלה, של שנות החמישים והשישים. ספרים כמו "על כל שאלה תשובה", "ארצות תבל", "כיבושי האדם", ואפילו כרכים של האנציקלופדיה מכלל. אחרי שהייתי קורא אותם מהתחלה לסוף, הייתי פותח אותם בכל דף שהוא וחוזר וקורא ומדמיין.
מה שמשך אותי ביותר היו סיפורי המסעות והגילויים. תמיד הם היו אפיים ונשגבים, מלאים בתיאורים מציתי דמיון, ובמילים כמו – כיבוש, מרוץ, הכנעה, כבוד, העזה, הבקעה, ניצחון.

וזה נשאר... נדבק. אחר כך כמובן שהמשכתי עם ז'ול ורן, ג'ק לונדון, לואיס סטיבנסון, אלכסנדר דיומא ועוד בצד הבדיון, במקביל לסיפורים האנציקלופדיים והביוגרפים.

משום מה האוורסט פוספס, כן היו עליו פה ושם סיפורים, אבל נראה שבעברית לפחות האוורסט הוזנח. וכך גדלתי שאני לא יודע כמעט כלום על ההפעלה להר הגבוה בעולם, זה שהיום הטיפוס עליו נראה כמשהו שגרתי, למרות שפה ושם אנשים עדיין מקפחים חייהם שם.
ידעתי שהבריטים ב-1953 הגיעו לפסגת האוורסט ואפילו ידעתי את שמות המטפסים הילארי וטנזינג, אבל אם להודות על האמת לא יותר מכך.

ולכן כשיצא הספר בשנה שעברה (חגיגות 60 שנה) מיהרתי להשיגו. אמנם לקח לי זמן בגלל שמילים אחרות נדחפו לפניו, אבל בשבת האחרונה שהייתי צריך לברוח, בלעתיו.

סיפור מרתק ומעניין, שפותח צוהר אל מסעות ההעפלה של שנות העשרים עד השישים של המאה שעברה.
מסתבר שהדמיון שלי לגבי מסעות ההעפלה היה מאד רחוק מהמציאות. לא מדובר בשניים או חמישה אנשים, לבד מול הטבע, מדובר בעשרות ומאות אנשים שנרתמים למשימה, ונמצאים על ההר, מטפסים בעצמם, סוחבים טונות של ציוד ותומכים במטפסים ה"רשמיים".
ובכלל כמו בהרבה מקרים, את מי שזוכרים זה את זה שבשפיץ, את מי שדרך ראשון, את הגיבור – את האסטרונאוט שדרך ולא את כל הטכנאים והמהנדסים, את הטייס לא את צוות הקרקע, את החלוץ לא את כל הנבחרת, את הבמאי ולא את כל צוות ההפקה, את המטפס ולא את השֶׁרְפָּה (השרפה היא קבוצה אתנית החיה במרומי רכס ההימלאיה בנפאל, והפך שם נרדף של כמעט כל מדריך או סבל המועסק על ידי משלחת טיפוס בהימלאיה).
אבל דווקא במסע לאוורסט, למרות שרובנו לא ממש יודעים זאת, דווקא השרפה זוכה גם הוא לתהילת עולם - טנזינג נורגיי, שהיה הראשון (או השני...מה זה חשוב :))שהגיע לפסגת האוורסט, יחד עם שותפו הניו זילנדי אדמונד הילרי, היה בן השרפה, סבל, ראש סבלים ואחר כך המטפס שזכה בגביע הקדוש של פסגות ההרים.

חוץ מהעונג בקריאה, ישנה גם למידה משמעותית שמעניין לתת עליה את הדעת.
מעניין להרהר בקונטקסט ההיסטורי, של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה, ואיך ב"כיבוש" האוורסט, היא מנסה בשארית כוחותיה להישאר האימפריה שהיא כבר לא.
על התעוררות הלאומנות ההודית הנפאלית והטיבטית, ובעיטתן בקולוניאליזם של פעם, שבא לידי ביטוי במחווה מצחיקה של שֶׁרְפָּה שעושים צרכיהם בשביל הגישה לקונסוליה הבריטית.
על המאבק בין הטכנולוגיה לספורט – מתי הטכנולוגיה מעיבה על ההישג האנושי – בלוני חמצן כן או לא? – מזכיר את הדיונים על חליפות שחיינים, נעלי אצנים, ו"תוספי תזונה" של רוכבי אופניים.

מרתקת בעיקר לטעמי דמותו של (הברון) ג'ון האנט, מנהיג המשלחת הבריטית ב-1953 לאוורסט – (שוב, סביר להניח שרובכם בוודאי לא שמע עליו אפילו (גם ויקיפדיה העברית לא מכירה אותו)... מצחיק, מנהיג המשלחת ובסוף זוכרים רק את הילרי וטנזינג).
בחינה מדוקדקת של התנהגותו בסיפור מלמדת על מנהיגות אפקטיבית, מסודרת, ומחברת – כזאת שמנצלת את החוזקות של כל חבר בצוות, ומכסה על חולשותיו. אך יותר מכל איך בצעד פשוט אך הכרחי של מנהיג – בה הוא הבהיר לכולם את מטרת המבצע ושימש כמצפן להשגתה, תוך חיזוק כל פעולה שתביא אותם קרוב יותר אליה. צוות, כל צוות חייב להכיר את המטרה ואת תפקידו הגדול או הקטן בהשגתה שאם לא כן, הרי שבשינוי הקטן ביותר בתוכניות הצוות הופך אבוד.

לקראת סוף הספר, התעצבנתי, לא על הספר חלילה... אלא על משהו מוכר ומעצבן שקיים גם היום. על תקשורת שחיה מחדשות שהיא יוצרת, על רפש שהיא ממציאה כדי להמציא ולהצדיק את עצמה.
שלא תיטעו – לתקשורת תפקיד עצום בשמירה על החופש, על השקיפות ואנחנו חייבים אותה – אבל גם צריכים לזכור שגם בתקשורת יש אנשים, ואנשים הם חלשים, ולשמור על האימפריות שלהם הם יוצרים מסך של עשן שמעכיר את הטוב שבהם.
כמו בירוקרטיה שאין יכולים בלעדיה, אך שבשביל השרידות שלה עצמה מייצרת עוד בירוקרטיה, כך התקשורת, שאין יכולים בלעדיה, אולם בשביל שידעו זאת התקשורת מייצרת עוד "חדשות".

אז כיף נורא להתקרר על האוורסט, וללמוד על מה שהיה, ובכל זאת למה הספר רק "טוב" ולא "מצוין"?
כי הוא היה זקוק לעוד עריכה, כי הוא עמוס בשמות ללא צורך שמקשה על ההבנה (הייתי צריך לעשות לי רשימה בצד של האנשים החשובים), והכי הכי.... איך לעזאזל בספר שכזה, ספר מסעות אין מפות???
כן יש איזה שרבוט קטן של ההר, אבל באמת, יש איזה קורא אחד או שניים שלא מכירים את ההימלאיה כמו את כף ידם, אז בשביל השניים האלו, למה לא לשים כמה עמודים של מפות שהיו עוזרות לדמיין על מה מדברים פה, מה הקנה-מידה, מה יש בצפון ומה יש בדרום.
נאלצתי לגשת למחשב כדי להשלים את התמונה, וזה עזר, אבל אני לא מבין למה הסופר וההוצאה לא חשבו על כך – כדי להוציא ספר ממש מצוין.

ובכל זאת אם מסעות, מנהיגות, או סתם געגוע לעולם שעדיין לא היה נגיש כולו עושים לכם את זה – הספר מומלץ ליום יומיים של מחלת גבהים.

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על אוורסט 1953