ביקורת ספרותית על שעת הדמדומים מאת יוהאן תיאורין
ספר טוב

---

ראשית תודה לרות שפירא על התרגום המצויין ועל ההערות לכל מושג ושם שהנגישו את הטקסט והפכו אותו קרוב ונהיר. תענוג גדול. והספר, לא בכדי מיקם תיאורין את העלילה באי גדול ומרוחק מעט ובעיקר במישור הגדול שבאי שלכאורה ניתן לראות בו מאופק עד אופק, עד שהערפל הגדול מכסה על הכול. פתרון היעלמותו המסתורית של בנה הצעיר של יוליה, נכדו של ירלוף הזקן, הוא רק תירוץ לדבר על זיקנה, בדידות, ועל ההישתנות שנובעת מתמורות הזמן. ובתוך כך על המבט של כל אחת מן הדמויות כלפי פנים אל תוכה, כלפי חוץ אל המארג החברתי והתנודות של הזמן שפורמות אותו ומותירות רק עוגנים בודדים, שיציבותם אינה מובטחת לעד. כמה נוגע ללב התיאור של המפגש בין ירלוף לבתו, אותה לא ראה מאז נעלם בנה, נכדו, בערפל הגדול. הוא מתכונן לקבלה בנאום "אני שמח שבאת," חזר ירלןף ואמר. "את יפה בדיוק כמו שזכרתי אותך"...."אני שמח שבאת..."התחיל , ואז השתתק. הוא ראה אישה בגיל העמידה במעיל מקומט מביטה בו מהמבואה, בעיניים עייפות וקמטים על מצחה....בתו הזדקנה. אז מי יודע בן כמה הוא עצמו?"(עמ' 55) החשש מהשכחה מביא אותו לרשום במחברת כל בדל של מחשבה וכל מטלה שעליו לבצע. אבל הקורא לומד שהזיקנה של ירלוף היא רק כסות לחריפות מחשבה ולצלילות ששומרת אותו חיוני ונמרץ. באיזה שהוא אופן נזכרתי בהשלדון הורביץ הזקן מהספר "נורבגי ללילה", מאת דרק ב. מילר. שני צירי הזמן של הספר מאפשרים לקורא לחוות את האי מזוויות שונות, וכך למעשה נפרשת בפניו כל מסכת חייו של ירלוף ושל התושבים שהיו באי במאה הקודמת ועד היום. פתרון התעלומה מקבל כמה טוויסטים נחמדים, ויש כמה עניינים לא ממש סגורים כמו עששית נפט שנופלת בבית עץ ולא גורמת לשריפה גדולה, או קשיש שבקושי הולך אבל כשמחליט לישון עם בתו במחסן הסירות, אין לו כל בעיה עם העובדה שאין שם חדר רחצה או שירותים. אבל אלו זוטות. ספר נעים.

» ביקורות נוספות של גדפ
» ביקורות נוספות על שעת הדמדומים