אזהרה: למסיימי קריאת ספר זה, עלולים להיווצר ס ד ק י ם באונה הימנית והשמאלית של המח.
תתכן בחילה קלה ורצון מוגבר להלקאה עצמית ובעיקר חרטות על בזבוז יקר של זמן, כסף (מי אמר ״רובינזון״, נחלת בנימין ולא קיבל?) והרהורים: לאיזה אויב מושבע
אפשר להעביר את המורשת המפוקפקת הזאת.
אני ידועה כאחת שנותנת צ׳אנסים; סופרים האוהבים להפליג בתיאורים אודות עריכת השולחן לסעודה, וישנם המשבצים בכל עמוד אפשרי ציטוטים השייכים לסופרים אחרים
אפילו כאלה שמטיפים מוסר לי, כקוראת, בשם גיבוריהם המדומים.

אך מה ששנוא עלי יותר מכל היא עלילה צפויה מראש, כזאת שממציא הבן שלי כשנכשל, נניח, במבחן חשוב בחשבון: המורה לא הסבירה את החומר כמו שצריך, לא היה מספיק זמן,
היה לי קר, נתקפתי שלשול וכיצ״ב.

קצב הקריאה הקולח לא מחפה על העלילה שמשום מה מוכרת לי אך אינני זוכרת מהיכן.
השפה היומיומית השגורה כל כך בפי כל ישראלי/ת מצוי/ה לא הצליחה לעורר בי איזושהי אמפתיה לדמויות הפלקטיות. הרגשתי שאני קוראת תסריט לסרט זוג ז׳ שמעולם לא יצא למסך הגדול או אפילו לדי.וי.די
נסיונותי לנחש מה יקרה בפרקים הבאים הוכתרו בהצלחה מירבית ולאחר שסיימתי את הספר הגעתי למסקנה המצערת שהיום כל אחד יכול להיות סופר.
כל מה שדרוש לך לכתיבת ״רב-מכר״ הוא פשוט עורך טוב ואולי גם כסף לא יזיק.
העלילה תהיה לעד עדכנית כמו התספורת של ג׳ניפר אניסטון: מדורגת עם גוונים שטניים בקצוות, מהוקצעת, קולחת עם פואנטה מהתח@!
אני יודעת, יודעת שאני מגזימה אך אני מרגישה שבנאדם כמוני, שמחליט לעשות מאמצים ולקרוא את הספר, מגיע לו לפחות כבוד מינימלי שבא לידי ביטוי בעלילה שנבנית בחשיבה, דמויות מרשימות (לא כולן אך לפחות אחת) וכתיבה רגישה ומה שאני הרגשתי היה זלזול מתמשך באינטיליגנציה שלי.
אם אדם מצליח לכתוב סיפור שבעת קריאתו אני מוחה דמעה אחת או שתיים אזי יודעת אני שעשה מעל ומעבר כדאי להעביר לי את תחושותיו.
והוא עושה זאת לא במטרה שהספר יהפוך לרב - מכר (אם כי סביר להניח שמייחל לכך בנימי נפשו) אלא כי הכתיבה עבורו היא סוג של פריקת עול, שחרור קתרזיס ואולי הבנה עמוקה שאם יעלה את מהלך הארועים בכתב, ישתחרר סופסוף ממועקותיו וימשיך הלאה.

לא כל ספר אמור להיות רציני וקודר
לא כל סיפור חייב להיות בעל עלילה סבוכה.
יש ז׳אנרים רבים של ספרים ואני מסוגלת להנות גם מהקלילים והלא מחייבים מבניהם.
כל עוד העלילה לא מופרכת ויש נפח מינמלי לדמויות.

אזהרה: למסיימי קריאת ספר זה, עלולים להיווצר ס ד ק י ם באונה הימנית והשמאלית של המח.
תתכן בחילה קלה ורצון מוגבר להלקאה עצמית ובעיקר חרטות על בזבוז יקר של זמן, כסף (מי אמר ״רובינזון״, נחלת בנימין ולא קיבל?) והרהורים: לאיזה אויב מושבע
אפשר להעביר את המורשת המפוקפקת הזאת.
אני ידועה כאחת שנותנת צ׳אנסים; סופרים האוהבים להפליג בתיאורים אודות עריכת השולחן לסעודה, וישנם המשבצים בכל עמוד אפשרי ציטוטים השייכים לסופרים אחרים
אפילו כאלה שמטיפים מוסר לי, כקוראת, בשם גיבוריהם המדומים.

אך מה ששנוא עלי יותר מכל היא עלילה צפויה מראש, כזאת שממציא הבן שלי כשנכשל, נניח, במבחן חשוב בחשבון: המורה לא הסבירה את החומר כמו שצריך, לא היה מספיק זמן,
היה לי קר, נתקפתי שלשול וכיצ״ב.

קצב הקריאה הקולח לא מחפה על העלילה שמשום מה מוכרת לי אך אינני זוכרת מהיכן.
השפה היומיומית השגורה כל כך בפי כל ישראלי/ת מצוי/ה לא הצליחה לעורר בי איזושהי אמפתיה לדמויות הפלקטיות. הרגשתי שאני קוראת תסריט לסרט זוג ז׳ שמעולם לא יצא למסך הגדול או אפילו לדי.וי.די
נסיונותי לנחש מה יקרה בפרקים הבאים הוכתרו בהצלחה מירבית ולאחר שסיימתי את הספר הגעתי למסקנה המצערת שהיום כל אחד יכול להיות סופר.
כל מה שדרוש לך לכתיבת ״רב-מכר״ הוא פשוט עורך טוב ואולי גם כסף לא יזיק.
העלילה תהיה לעד עדכנית כמו התספורת של ג׳ניפר אניסטון: מדורגת עם גוונים שטניים בקצוות, מהוקצעת, קולחת עם פואנטה מהתח@!
אני יודעת, יודעת שאני מגזימה אך אני מרגישה שבנאדם כמוני, שמחליט לעשות מאמצים ולקרוא את הספר, מגיע לו לפחות כבוד מינימלי שבא לידי ביטוי בעלילה שנבנית בחשיבה, דמויות מרשימות (לא כולן אך לפחות אחת) וכתיבה רגישה ומה שאני הרגשתי היה זלזול מתמשך באינטיליגנציה שלי.
אם אדם מצליח לכתוב סיפור שבעת קריאתו אני מוחה דמעה אחת או שתיים אזי יודעת אני שעשה מעל ומעבר כדאי להעביר לי את תחושותיו.
והוא עושה זאת לא במטרה שהספר יהפוך לרב - מכר (אם כי סביר להניח שמייחל לכך בנימי נפשו) אלא כי הכתיבה עבורו היא סוג של פריקת עול, שחרור קתרזיס ואולי הבנה עמוקה שאם יעלה את מהלך הארועים בכתב, ישתחרר סופסוף ממועקותיו וימשיך הלאה.

לא כל ספר אמור להיות רציני וקודר
לא כל סיפור חייב להיות בעל עלילה סבוכה.
יש ז׳אנרים רבים של ספרים ואני מסוגלת להנות גם מהקלילים והלא מחייבים מבניהם.
כל עוד העלילה לא מופרכת ויש נפח מינמלי לדמויות.