ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 16 בפברואר, 2014
ע"י ראיה
ע"י ראיה
לרגל ציון 60 שנה לקבלת 'חוק יד ושם' בכנסת מוציאה הוצאת יד ושם ספר עב כרס בפורמט אלבומי הסוקר את היסטוריית יד ושם בעשורים שלמים החל משנות ה-40 ועד ימינו אנו בשנות האלפיים. הספר מהווה מסמך מאוד חשוב לעמנו, הוא המסמך הלא רשמי להקמת מוסד כה חשוב ויקר ערך ללב כולנו.
אני אדם שמילדות שמע ועסק יותר משאר הילדים בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, קראתי ספרים בנושא, הייתי מרותקת בשיעורי היסטוריה ועם בוא הזמנים הנפלאים של האינטרנט נגלה לעיני עולם מידעי מופלא של חומר רב בנושא זה. משפחתי נכללת בהיסטוריה הנוראית של השואה ואולי זה מה שמהווה מבחינתי את דלת הכניסה ואת הרצון, הסקרנות והכח ללמוד עוד ועוד על השואה. במהלך חיי הקצרים ביקרתי ב'יד ושם' כ5 פעמים וכן נמנתי עם המשלחת לפולין וביקרתי במחנות ההשמד, בכפרים וכן ביערות שבהם השמידו בהמונים יהודים וכן עמים אחרים. על הנושא הזה והחוויות שיש לי מכלל ביקורי במקומות אלו אני יכולה לכתוב ימים כלילות, אך לא לשם כך נתכנסו ואשתדל להכניס פרטים מדי פעם תוך כדי הסקירה על הספר.
הזיקה הישירה והאישית שלי למלחמת העולם השנייה ולנושא השואה הוא בעקבות סבתא רבא שלי מצד האמא. זוסלובסקיה אהרונוב לידיה,זהו שמה של עוד ניצולת הגטאות. וזוהי גם סבתא רבא שלי , שלא זכיתי להכיר מכיוון שהיא נפטרה בגיל 67 (1928-1995), כאן בישראל כשהייתי רק בת 3. עליה אספר לכם בקצרה, מכיוון שלצערי - הרבה מידע אין לי עליה. סבתא לידיה גרה באוקראינה עם הוריה, אחותה וארבעת אחיה. במהלך המלחמה בשל היותם יהודים ובשל הפוגרומים הנוראיים ברחבי אוקראינה נלקחה עם הוריה ואחותה לגטו (שמו לא מוכר לי, היא לא זכרה הרבה מידע וכבר לא נשארו עדים שיכולים לספר את קורותיה) שם היא ואחותה סבלו וחיו בתנאים נוראיים כאשר אחד הסיפורים המזעזעים שעברו אליי מאימי זו העובדה שבשל המחסור הנוראי באוכל הם היו תופסים חתולים ואוכלים אותם עד שגם חתולים כבר לא נשארו בגטו. ארבעת האחים שלה לא הגיעו לגטו, שניים הצליחו לברוח לפני הפריצה לכפרם ושניים כבר היו מגוייסים לצבא האדום של רוסיה ונלחמו כנגד הנאצים. שני האחים אשר הצליחו להימלט על נפשם חיו בשיבה טובה ברוסיה עד לפני מספר שנים ואילו שני האחים שהתגייסו לצבא האדום גורלם לא שפר עליהם - אחד מהם ידוע בוודאות כי נהרג באחד מן הקרבות ואילו השני נעלמו עקבותיו (כלל המאמצים שנעשו הן בזמנו ברוסיה והן כאן בישראל בשיתוף מוסדות שונים, ביניהם גם 'יד ושם' העלו בתוהו את מציאתו וגורלו אינו מוכר לנו עד היום). בשנת 1993 עלתה סבתא לידיה עם אחותה לארץ לאחר שהצליחו לשרוד את המלחמה בגטו עד לשיחרור המיוחל אך מה שהכשיל אותה הוא הצער על מות ביתה ממחלת לב, שהלוא היא סבתי האהובה סוניה פרינוב (על שמה נקראה אחותי) והיא הלכה לעולה כ3 חודשים אחרי כן. כיום אני אומרת חבל לי שלא זכיתי להכיר אותה לעומק, חבל לי שלא נשארו לי פריטים ממנה וסיפורים שהייתי יכולה להעביר הלאה ועל כן בוער בי הרצון להכיר ולחוות את הנושא דרך הספרים שכתבו על הנושא ולבקר בכל אותם המקומות שנותנים את התזכורת הכואבת למאורעות. ועל כן הקריאה בספר הזה, ההתוודעות להקמת מוסד 'יד ושם' והרצון שלי להעביר הלאה את הזיכרון ואת המודעות גורמים לי להמשיך ולהעמיק בלימודיי אלו.
הספר הזה מוצג בצורת אלבום תמונות המפרט כל עשור ועשור החל מהרגע שבו הגו את רעיון 'יד ושם' אי שם בשנות ה-40 החשוכות ועד לשנות ה-2000 תוך כדי התקדמות ופירוט רחב לצד תמונות נפלאות המראות בצורה הטובה ביותר את התקופה המדוברת (כולל גם צילומי מסמכים חשובים).
את הרעיון הגה אדם שרובנו לא שמענו עליו ככל הנראה, ששמו מרדכי שנהבי. שנהבי, אשר בשנת 1942 היה חבר בקיבוץ 'משמר העמק' ושמע על הזוועות הקורות באירופה והחליט שזהו מעשה שלא ייעשה ועליו לעשות משהו על מנת להנציח את קרבנות המלחמה שעוד לא היה לגמרי ברור גודלה והאכזריות שנטפה ממנה. כלומר, הרעיון פרץ עוד לפני תום הלחימה והתחיל להתפתח עם הזמן תוך שליחת מכתבים לאישים חשובים בארץ ובעולם וזאת על מנת לנסות להבין את גודל האסון ולגייס עזרה בבניית איזשהו אתר הנצחה. עם הזמן שנהבי נתקל בעוד בעיות ובעוד בירוקרטיה וכן דחיות אין סוף לרעיונותיו וזה הוא דבר הנפוץ תמיד כאשר מדובר ברעיון ראשוני - אך הוא לא נטש ולא הרים ידיו! הוא המשיך לנסות, המשיך להילחם והרגיש תחושת שליחות לבנות "מפעל עם" שמטרתו "להנציח את שואת הגולה ואת לחימתם של היהודים בצבאות בני הברית" (מתוך הספר, עמוד 17). לאחר מלחמות רבות (שאך התחילו...) החליטו להתגייס לטובת הרעיון והחלו בבניית התוכנית - בחירת שטח, שם, פיתוח הרעיון עצמו וכדומה. בפרק שנות ה-40 ניתן לראות תיעוד רב של מסמכים, סקיצות ומכתבים המראים את השתלשלות וגלגול הרעיון להקמה, את המלחמות ששנהבי עבר עד לפרסום בעיתונים על הקמת המוסד.
עם הזמן, כאשר ראשי הארץ הבינו על גורלו של איזה מפעל חיים הם דנים הוצע לחוקק חוק ואכן בשנת 1953, לאחר דיונים רבים וסתירות רבות נחקק 'חוק זכרון השואה והגבורה' הלוא הוא חוק 'יד ושם' (ראו באתר הכנסת http://www.knesset.gov.il/review/data/heb/law/kns2_yadvashem.pdf) - החוק היווה את העזר הסופי להגדרת המוסד הפרטי עד כה לגוף ממלכתי המוגדר בחוק ובממשלת ישראל. במהלך הפרק של שנות ה-50 מתוארת הפעילות הענפה ש'יד ושם' החל לעסוק בה - מילוי דפי עד, מילוי דפי קהילות, הנחת אבן פינה, הסדרת דרכי גישה למקום, גיוס עובדים ומתנדבים, המשך בניית רעיונות שונים להנצחה (כגון פסלים, מצבות וכו') וכן קיום עצרות וטכסים לזיכרון וביניהם גם קביעת הצפירה. כלומר, בשנות ה-50 המוסד החל את דרכו האמיתית כמוסד המהווה אבן זיכרון לכלל קורבנות השואה.
"ביום השואה והגבורה הראשון (שלי) במדינת ישראל (1959) נסעתי לתל אביב. והנה, בשעה שמונה (בבוקר) בקע לפתע קול צפירה חדה וממושכת. המכוניות בלמו והנוסעים בחיפזון קפאו במקומם סביב רכבם כשראשם מושפל... הייתי המום. העולם עמד מלכת! הבטתי סביב בעיניים דומעות ושאלה הבזיקה במוחי: מה?! כל האנשים האלה עומדים לזכר אמי? נחנקתי מבכי. הייתה זאת אולי הפעם הראשונה שיצאתי מבדידותי, והתברר לי שהסיפור האישי שלי הוא כבר לא שלי בלבד." (שחקן התאטרון ניצול הושאה שמואל שילה, מתוך הספר, עמוד 75)
את שנות ה-50 אפפו גם חילופי שלטון רבים במוסד זאת בשל עמדות שונות בנוגע לרעיונות שנהגו, מלחמות פנימיות בתוך המדינה, קשיים להשיג תרומות ומימון ועל כן נעשו ניסיונות שונים בהחלפת המנהיגות על מנת להרים את המוסד לשחקים ולעזור לו להתפתח. אך המלחמות הפנימיות לא פסקו, הבירוקרטיה נשארה בעינה והבעיות לא חדלו מלהגיע. גם בשנות ה-60 מוזכרות הבעיות שהמוסד עמד בפניהן וחשוב לציין כי לא היה ויתור אחד לכל אורך הדרך של המוסד - לכל בעיה נמצא הפיתרון, לכל סתירה נמצא הישוב והפשרה שנותנת פתרון לשני הצדדים וזאת בשל ההבנה ש'יד ושם' הוקם לא לצרכים פרטיים ולא לצרכים אגואיסטיים - אלא לצורך חיזוק העם, הנצחת המתים ונתינת העתיד למדינה שרק החלה את דרכה בתוך כל התוהו. שנות ה-60 היוו נדבך חשוב בהיסטוריה של העם - הוא אף נקרא 'בסימן משפט אייכמן'. התיעוד הרב שנאסף במשך השנים ע"י 'יד ושם', עזר למשטרת ישראל ולמדינה באספקת ראיות חותכות לפשעי אייכמן ופשעי נאצים נוספים אשר לקחו חלק במעשי הזוועה כנגד היהודים. שלב חשוב התרחש גם הוא בשנים הללו וזהו שלב ההכרה בחסידי אומות העולם. בעקבות כל הרשמים והעדויות שנאספו נוצר הצורך להוקיר ולהודות לכל אותם האנשים היהודים ואף הלא יהודים שחרפו נפשם ונפש משפחתם ואזרו אומץ להציל יהודים רבים לכל אורך המלחמה. עד היום נאספות עדויות ומוגשים מסמכים לטובת הכרה באדם כזה או אחר כחסיד אומות העולם ונאספו עשרות אלפי סיפורים על אנשים נהדרים ונפלאים שלא עמדו מנגד ויצאו במחאה שקטה כנגד הזוועות ועזרו בהמשך קיום העם היהודי לדורותיו.
שנות ה-60 היוו גם את התפתחות והרחבת 'יד ושם' - פתיחת תערוכות, איסוף חומרים לצורך תיעוד, גביית עדויות מניצלוי שואה וכן כפי שכבר הוזכר - מולאו מאות אלפי דפי עד והיה צורך באיכסונם במקום מכובד לעיני כל וכך נוצר לו היכל השמות (שמאז עבר הרבה מתיחות פנים ואף גדל). היכל השמות הכיל קלסרים שחורים עם כלל דפי העד ובסידור לפי הא'-ב'. בספר ניתן לראות את תיאור של ביטאון יד ושם את חווית הביקור בהיכל השמות:
"שחורה הרצפה, שחורה התקרה ושחורים הקירות. בעצם אין בטחון כי יש כאן קירות. לא רואים את הקירות, כי במדפים השחורים עד לגובה התקרה, ניצבים קלסרים שחורים. הם אינם נראים שונים מקלסרים אחרים, אלא שהם שחורים, מסודרים לפי א'-ב', מחסן של תחמושת של דואר שלא נענה, של עניינים שלא באו על סיומם. אלה לא קלסרים של מכתבים. כל דף נייר מדבר על אחד שמת. באותיות קטנות בראש הדפים 'לרישום קורבנות השואה': שם, שם פרטי, שם אב, שם האם, תאריך הולדת, מקום מגורים לפני המלחמה, מקום מגורים בזמן המלחמה - אין כאן שאלה מה הוא מקום המגורים אחרי המלחמה... נסיבות המוות. ומאחר שבמקום חמור זה שמורה הזכות לדף רק לאלה אשר עליהם יכול לתת עדות אדם חי, נאספו עד עתה מיליון וחצי שמות שנרשמו בדפים - רק מיליון וחצי" (מתוך הספר, עמוד 126).
"אין כאן שאלה מה הוא מקום המגורים אחרי המלחמה... נסיבות המוות" - משפט שגורם לכל אדם להזיל דמעות. דפי העד בהיכל השמות מכילים חיים שלמים שלא קרו. חיים שלמים שלא הספיקו להבשיל. חיים שנקטעו בגלל רעיונות גזעניים ונוראיים. דפי העד האלו נמצאים שם על מנת שנסתכל עליהם ולא ניתן לדבר שכזה להישנות שוב! וזו היא בעצם המהות של מוסד 'יד ושם'!
שנות ה-70 נפתחות בסימן של הרחבת 'יד ושם' התפתחות נפלאה והבשלת מחקרים ולימוד מעמיק של הזמנים הנוראיים. נבנות אנדרטאות, המבנים מתרחבים ונבנים חדשים ומתחילה הזרמה של מבקרים מכל קצוות העולם וכן קבוצות לימוד הבאות ל'יד ושם' לצורך מחקרים, כתיבת מאמרים והבנת הרעיון שעומד מאחורי, כל זאת למרות בעיות כלכליות נוספות ושגרתיות . בשנים הללו אחד הצעדים החשובים ביותר שנכנסו לתוקף - הוא שילוב לימודי השואה בתכנית הלימודים של בתי הספר והמכללות ואף הכנסת הנושא לבחינות הבגרות. צעד חשוב שמבטיח כי לעולם לא יווצר מצב של שכחה וכי גם אם זה יהיה במסגרת של לימודי חובה - תהיה הנחלה של נושא השואה ויהיה לימוד וזיכרון של המעשים שנעשו כנגד העם היהודי.
בשנות ה-80 'יד ושם' נפתח למבקרים, החלו להגיע עוד ועוד קבוצות של ילדים, נוער, מבוגרים. מישראל וכן מכלל העולם כולל נוער גרמני וערבי. החלו להיווצר קשרים עם יהודי התפוצות, קבלת תרומות נוספות, כנסים בין לאומיים ונמשכת ההכרה בחסידי אומות עולם. 'יד ושם' שם לעצמו למטרה בשנים אלו להראות לכל העולם את אשר אירע לעם היהודי וכן להעלות מודעות לפגיעה בזכויות האדם ושימת דגש על הרצון שלא יווצר מאורע שכזה לאף עם בעתיד. 'יד ושם' ממשיך להתרחב ומקבל פני עובדים חדשים, מתנדבים מהארץ ומחו"ל וממשיך את בנייתו בשטח שהוקצה לו.
החל משנות ה-90 וכן בשנות ה-2000 ועד היום 'יד ושם' עודנו מתפתח, נעשה שימוש בכלל האמצעים לנסות להגיע לעדויות שעוד לא נאספו, לפריטים שעוד לא נראו ולקבל שמות שעוד לא הוקראו. נבנים פרוייקטים כגון 'לכל איש יש שם', 'בקעת הקהילות', 'תכנית 2001' לבניית קמפוס, הקמת בית הספר הבין לאומי ללימודי השואה, מחשוב הרשות, בניית מוזיאון 'יד ושם' כפי שהוא מוכר כיום, הרחבת הספרייה, הגדרת ימי זיכרון ארציים ועולמיים, המשך צילום עדויות, הבאת אורחים רמי דרג וחשיבות מהעולם כולו ועוד ועוד פעילויות ענפות אשר נעשו במהלך שני העשורים האחרונים וממשיכים להיעשות ולהיבנות.
'יד ושם', לאחר שנים רבות של תסכול, תקציבים מועטים, מלחמות פנימיות וארציות רבות מספור, החלפת הנהגות ועוד מיני בעיות שניצבו בפני מוסד קדוש זה הגיע להכרה עולמית, זכה בפרסים על מפעל חיים, הפך למוקד ומרכז עולמי להזדהות ושימור זכר השואה וקורבנותיה. הוא נדבך ומקום חשוב לעם היהודי וכן לעולם כולו, הוא שיעור למנהיגי העולם ולדור העתיד - כמשפט המוכר "לזכור ולא לשכוח".
נאמר על מסלול ההתקדמות של המוזיאון:
"מבקר הפוסע בשבילי המוזאון הזה יוצא ממנו החוצה אל השמיים ואל הנוף הפתוח של ירושלים. אני יודע מהי תחושתו של יהודי היוצא מן המעמקים האלה ונושם את האוויר של ירושלים. הוא חש בבית, הוא חש מוגן, חש את ההבדל הנורא שבין מי שחי בארצו, במולדתו, במדינה המסוגלת להגן על חייו, לבין מי שעמד בודד חסר כל הגנה מול חיות אדם. הוא יודע כי מדינת ישראל היא הערובה שהעם היהודי לא ידע שוב שואה" (ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל, 2005. מתוך הספר, עמוד 258)
'יד ושם' עשה דרך ארוכה להנצחת הקרבנות, לניסיון ללמד את קורות השואה והעברת המסרים. הוצאו עשרות ספרים דרך הוצאת 'יד ושם', נפתחו אתרים העוסקים בפעילות המוסד בשפות רבות כגון: פרסית, ערבית, גרמנית, אנגלית ועוד... וכן פורסמו מחקרים רבים מספור. אין ספק כי עם חלוף השנים 'יד ושם' ימשיך להיות כסלע איתן במדינת ישראל ויהווה סמל לדורות הבאים. הקריאה בספר מראה מה היא נכונות ו'הקרבת חיים' לצורך מפעל עולם חשוב לעם שלם, לעם היהודי. הקריאה בספר מהווה חיזוק ליהדותנו, חיזוק לכך שאנו עם חזק ושאין דבר העומד בפני הרצון שלנו להגשים את חלומנו, במיוחד כאשר מדובר בחלום של עם נרצח, עם שאיבד חלק משמעותי ממנו, חלק שלעולם לא ישוב עוד אך זכרונו יחיה ויבעט. לימדו, קיראו, תלמדו, תיזכרו ותזכירו לאחרים על המלחמה, על המאורעות שגבו קורבנות כבדים מנשוא - אל תתנו לזה להישכח. 'יד ושם' הוא חלק מהתקווה שלנו כעם, הוא המראה שלנו לעתיד. ספר מרגש ומלמד במיוחד.
"אני מסתכל על השואה כעל תקופה קצרה בחיי. אני רואה כאן, ב'יד ושם', את העתיד ולא את העבר!" (ניצול השואה טיבי רם, מתוך הספר, עמוד 333)
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
