ביקורת ספרותית על קשת עילם - הטכנולוגיה המתקדמת - סוד העוצמה הישראלית מאת עוזי עילם
ספר מעולה

---

"פעולות התגמול של שנות ה-50 המשיכו ופיתחו את עקרונות היציאה מעבר לגדר שהנחיל צ'ארלס אורד וינגייט לפלוגות הלילה של "ההגנה" בשנות ה-30. עמוד אש זה היה המנוף אשר בעזרתו צה"ל כולו עבר לתפיסה התקפית ויוזמת." (עמוד 56)

בספר "קשת עילם" מאת תא"ל במיל' עוזי עילם (טרכטנברג), מתאר המחבר את סיפור חייו. עילם הוא, כפי שנכתב בגב הספר, "ספרא וסייפא" מובהק: קצין בצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה-50', מג"ד צנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, מפקד חטיבת הבקעה בתקופת המרדפים, ומהחלוצים הבולטים במחקר והפיתוח הביטחוני בישראל. כיום משמש עילם כחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. עילם, בן קיבוץ תל יוסף התגייס לצה"ל במסגרת הגדנ"ע, ושירת כמדריך בגדנ"ע. בשנת 1953 למד שנה לימודי הנדסה במסגרת העתודה האקדמאית. בשנת 1954 השלים קורס קצינים בסיסי והתנדב לצנחנים: "לבקשתי הוצבתי – בלי שום בעיות – בגדוד הצנחנים 890." (עמוד 30). לאחר ראיון עם מפקד הגדוד, אריק שרון ז"ל, נשלח עילם לקורס הצניחה ולאחר מכן הוצב כמפקד כיתה בפלוגה א' בגדוד: "ההדרכה במסגרת פלוגה א' התחילה עם סיום קורס הצניחה, כאשר כנפי הצניחה מתנוססות בגאווה על החזה, הכומתה האדומה על הראש, ואין לשכוח את הנעליים החומות, שהיו סמל לא פחות חשוב מהכומתה." (עמוד 31)

עילם מנתח בחלק זה של הספר את פעולות התגמול באיזמל חד ומסקנותיו חורגות מן האתוס הכללי ומעלות שאלות קשות אודות מדיניות הביטחון של ישראל באותן שנים ומידת יעילותה. לאחר ששימש כמ"פ בנח"ל המוצנח במלחמת סיני, השתחרר עילם. הוא למד בסטנפורד ופנה לעסקים. בשנת 1964 שב לצה"ל שב לשרת בצה"ל כראש ענף באג"ם אמל"ח. במקביל, שימש כמפקד גדוד 71 בחטיבת הצנחנים 55 ולחם במערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה היה עילם חלק מן הצוות שתכנן את "קו בר-לב" ופיקד על חטיבת הבקעה. בספרו פותח המחבר צוהר ראשון מסוגו אל המתרחש מאחורי הקלעים של המחקר והפיתוח הביטחוני. לעיני הקורא נחשפים פרטים שלא היו ידועים עד כה על פיתוח הטילים, על המטוסים-ללא-טייס, ואף על התחום הגרעיני, משולבים בתיאורים מרתקים על קשריו ומגעיו של המחבר עם האישים הבולטים בהנהגת המדינה ומערכת הביטחון משנות ה-50' ועד היום, ובהם אריאל שרון ("אריק"), שמעון פרס, יצחק רבין, דוד אלעזר ("דדו"), ישראל טל ("טליק") ורבים אחרים.

במלחמת יום הכיפורים שימש עילם כראש היחידה למחקר ופיתוח בדרגת תא"ל והיה לחבר במטכ"ל. בספרו (אף כי הדבר מתואר בהרחבה גם בספרו השני "עדות מן הבור") הוא מתאר את ימי המלחמה מזווית של משקיף: "עקבתי בדאגה אך גם בגאווה אחר מהלך הצליחה של חטיבה 55. ידעתי כי גדוד 71, שעליו פיקד עתה דן זיו, סגני במלחמה בירושלים, היה הראשון לצלוח את התעלה בסירות גומי ולתפוס את ראש הגשר, ובלבי הייתי איתם." (עמוד 199) מתוקף תפקידו ריכז עילם את לקחי הלחימה של חיל הרגלים ופעל ככל יכולתו על מנת לפתור המחסור באמל"ח מתקדם ומתאים ללוחמי החיל, לאחר שנים שצה"ל הזניח את חיל הרגלים לטובת השריון ה"כל-יכול". עילם עמד מאחורי בחירת צה"ל להצטייד עוד במהלך המלחמה במשגרי טילי נ"ט מסוג TOW, והיה למעשה לאיש האחראי לראשית מהפכת הנ"ט בצה"ל: "שעות מספר טרם שקיבלנו באופן מלא את הפסקת האש בוצע ירי מבצעי של טילי ה-TOW בצפון. טנק סורי אחד נפגע ונדלק, וחמישה אחרים שרק גגותיהם היו חשופים נפגעו, אך לא הושמדו כליל. 13 טילים נורו באירוע, ואף כי זה לא היה דבר ששינה את פני המלחמה, לנו זה נתן הרגשה טובה, כי המערכת כבר הוכיחה את עצמה." (עמוד 206)

לקראת סופה של המלחמה הוכחה גישתו כי אין תחליף בשדה הקרב לחיל הרגלים: "לעומת זאת כבר היו ממערב לתעלה שתי חטיבות צנחנים שפעלו לאורך התעלה ובסבכים, נגד חיילי קומנדו מצרים שנשלחו לשבש את הצליחה, וקצרו הצלחות והערכה רבה בפיקוד. החי"ר המובחר שוב הוכיח את ערכו בשדה הקרב, וחטיבות השריון ביקשו, בכל עת שנתקלו בפקק מאיים, כי שלחו להם גדוד מן הצנחנים." (עמוד 205) בתום המלחמה החל לרכז את לקחיה ברמת אמצעי הלחימה הדרושים לצה"ל בעבור שדה הקרב העתידי ובכלל זה פיתוח מל"טים ומזל"טים. ב-1976 מינה אותו ראש הממשלה רבין למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. בשנים 1997-1986 כיהן כראש מפא"ת וכמדען ראשי של מערכת הביטחון. בשנת 2002 הוענק לו פרס ביטחון ישראל על מפעל חיים.

עילם היה משקיף בכמה רגעים מכריעים בהיסטוריה של המדינה, ובחלקם דמות מפתח. את סיפורו הוא מספר ללא מליצות בגובה העיניים. כשהוא משחזר, כיצד בשנת 1955 הוביל את לוחמיו ב"מבצע חץ שחור" כנגד מחנות הצבא המצרי ברצועת עזה, סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים:
"שמעתי קול פנימי שאמר לי: "לך!"
דוידי שאל אותי: "מה אתה הולך לעשות?" עניתי שאני מתכוון להיכנס למחנה מצידו הצפוני. הפצועים כבר היו חבושים, ושכבו מוגנים יחסית בתעלה ליד הכביש, ואני קראתי למי שבריא מהכוח שלי ללכת איתי. קמו ארבעה חיילים והלכו איתי לכיוון הצפוני של המחנה. היה שם סבך של תיל והיה צורך להשתמש במגזרי תיל. עד מהרה פרצנו את הגדר ונכנסנו פנימה, כאשר בזווית העין הבחנתי בהלל ממתין עם הכיתה שלו ועם מטעני החבלה. רצתי קדימה, תחילה לטיהור העמדות, אחר כך לטיהור המבנים ואחר כך לבניין המפקדה. כשהגעתי למרכז המחנה, מיכה לבני, בן קיבוץ גנוסר, נפגע ונהרג לידי. המשכתי לרוץ כשמאחורי מעבירים לי רימונים ומחסניות מלאות ל"עוזי" שלי. רצתי בלי לתת את הדעת על הסכנות, הייתי מרוכז כולי במשימה של טיהור המחנה. כשהגעתי למבנה המפקדה היו איתי רק שני חיילים, זאביק סברדליק ועוד חייל. מבנה המפקדה היה נטוש ולפתע היה שקט; דממה מוזרה, צועקת כמעט, אחרי היריות והפיצוצים ואחרי הפציעות וקריאות הכאב. שלחתי את זאביק לדוידי לומר לו שהמחנה כולו מטוהר וכי אפשר להתחיל בפעולה של פיצוץ המבנים במחנה, שאותם טיהרנו בלי לעצור ולו לרגע. עוד עומד באפי הריח החריף של אבק השריפה ושל חומר הנפץ של הרימונים שהשלכתי לכל בונקר ולכל מבנה – ריח המלחמה." (עמוד 36) עילם ממשיך ומתאר בספר כיצד המשיך להוביל את חייליו למרות שנפצע בזרועו בהמשך הפעולה. בעבור אומץ הלב שהפגין והדוגמה האישית שגילה הוענק לו עיטור העוז.

ספר טוב המומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על קשת עילם - הטכנולוגיה המתקדמת - סוד העוצמה הישראלית