קייט היא ילדה בת 7 החיה עם הוריה ושלושת אחיה בקהילה כפרית קטנה ונידחת בקנדה. אביה הוא בן המשפחה הראשון של סבתא רבתא מיתולוגית שוחרת השכלה, שהצליח לרכוש לעצמו השכלה, למלט את עצמו מגורל של חקלאי קשה יום ולעבוד בבנק (שיא הקידמה...) יום אחד ההורים נהרגים בתאונת דרכים ומותירים שני בנים בני 19 ו 17 ושתי ילדות בנות 7 ושנה וחצי, יתומים שצריכים להסתדר איכשהו לבד. ההתמודדות הכמעט בלתי אפשרית של ארבעת הילדים היא חלק חשוב מהסיפור פה.

סבתא רבתא של קייט, המספרת, היתה כה מכורה לידע, שחיברה מתקן להחזקת ספרים לגלגל הטוויה ו"גנבה" לעצמה שעות של קריאה תוך כדי ביצוע מטלה הכרחית. את מה שלא הבינה (היא לא ביקרה אפילו יום אחד בבית ספר) התעקשה וחרקה שיניים עד שהבינה. זו האשה שציוותה על משפחתה - בינהם אנשים שעדיין לא נולדו בחייה - סדר עדיפויות ערכי: קודם כל השכלה.

התשוקה לידע ולהשכלה בוערת בעצמות מי שנושא אותה. בחברה הכפרית והשמרנית המתוארת בסיפור אדם שואף השכלה נידון לסבל, לאי הבנה, ולהתייחסות מזלזלת אליו כמי שאינו יודע להבדיל בין עיקר לטפל.

הספר מרתק מאד. הוא עוסק בקהילה קטנה בקנדה, צאצאי הסקוטים שהיגרו לקנדה מאות קודם לכן, על דתם הפרסביטריאנית הנוקשה, ועל הדיבר ה-11 שלהם - "לא תרגש", דיבר שנשמר בקפדנות: את הרגש אסור לבטא, ולזה מחנכים את הילדים מינקות. זו קהילה בעלת רמה גבוהה של ערבות הדדית ועזרה לשכנים - למרות שלאף אחד שם אין הרבה. מצד שני אף אחד שם לא "דוחף ת'אף" לחיים של שכן, גם כשיודעים שהשכן מזיק לבני משפחתו.

מרי לוסון כתבה רומן ביכורים קולח וכתוב מצויין, המהדהד ספרות קנדית שקראנו. למרות ש"המראה מקאסל רוק" של מונרו (שנכתב אחרי הספר הזה, דרך אגב) מתאר אנשים דומים, החיים בתנאים דומים, הספר הזה כתוב מעניין יותר, והסיפור מרתק יותר, לטעמי. אהבתי במיוחד את ההתייחסות להשכלה ורכישת ידע כאל סוג של אובססיה. אבל זו לא חוכמה. אנחנו, כיהודים, הננו תוצר של אובססיה כזאת דורות על דורות...

קייט היא ילדה בת 7 החיה עם הוריה ושלושת אחיה בקהילה כפרית קטנה ונידחת בקנדה. אביה הוא בן המשפחה הראשון של סבתא רבתא מיתולוגית שוחרת השכלה, שהצליח לרכוש לעצמו השכלה, למלט את עצמו מגורל של חקלאי קשה יום ולעבוד בבנק (שיא הקידמה...) יום אחד ההורים נהרגים בתאונת דרכים ומותירים שני בנים בני 19 ו 17 ושתי ילדות בנות 7 ושנה וחצי, יתומים שצריכים להסתדר איכשהו לבד. ההתמודדות הכמעט בלתי אפשרית של ארבעת הילדים היא חלק חשוב מהסיפור פה.

סבתא רבתא של קייט, המספרת, היתה כה מכורה לידע, שחיברה מתקן להחזקת ספרים לגלגל הטוויה ו"גנבה" לעצמה שעות של קריאה תוך כדי ביצוע מטלה הכרחית. את מה שלא הבינה (היא לא ביקרה אפילו יום אחד בבית ספר) התעקשה וחרקה שיניים עד שהבינה. זו האשה שציוותה על משפחתה - בינהם אנשים שעדיין לא נולדו בחייה - סדר עדיפויות ערכי: קודם כל השכלה.

התשוקה לידע ולהשכלה בוערת בעצמות מי שנושא אותה. בחברה הכפרית והשמרנית המתוארת בסיפור אדם שואף השכלה נידון לסבל, לאי הבנה, ולהתייחסות מזלזלת אליו כמי שאינו יודע להבדיל בין עיקר לטפל.

הספר מרתק מאד. הוא עוסק בקהילה קטנה בקנדה, צאצאי הסקוטים שהיגרו לקנדה מאות קודם לכן, על דתם הפרסביטריאנית הנוקשה, ועל הדיבר ה-11 שלהם - "לא תרגש", דיבר שנשמר בקפדנות: את הרגש אסור לבטא, ולזה מחנכים את הילדים מינקות. זו קהילה בעלת רמה גבוהה של ערבות הדדית ועזרה לשכנים - למרות שלאף אחד שם אין הרבה. מצד שני אף אחד שם לא "דוחף ת'אף" לחיים של שכן, גם כשיודעים שהשכן מזיק לבני משפחתו.

מרי לוסון כתבה רומן ביכורים קולח וכתוב מצויין, המהדהד ספרות קנדית שקראנו. למרות ש"המראה מקאסל רוק" של מונרו (שנכתב אחרי הספר הזה, דרך אגב) מתאר אנשים דומים, החיים בתנאים דומים, הספר הזה כתוב מעניין יותר, והסיפור מרתק יותר, לטעמי. אהבתי במיוחד את ההתייחסות להשכלה ורכישת ידע כאל סוג של אובססיה. אבל זו לא חוכמה. אנחנו, כיהודים, הננו תוצר של אובססיה כזאת דורות על דורות...