ביקורת ספרותית על אחות שמש מאת דרור בורשטיין
ספר טוב

---

יש לי בעיה עם ספרות ישראלית, או יותר נכון - עברית. מצד אחד, אין עונג גדול יותר מלקרוא ספר בשפה בה נכתב, ומה טוב אם השפה היא במקרה גם שפת קודש קדומה ומשובחת. ומצד שני... מצד שני הספרים העבריים מלאים בספרותיות כזאת, בניסיונות רבים מדי להפעים ולהדהים עם מטפורות משוכללות ומפתיעות ומנוסחות לעילא ולעילא. והפאתוס הישראלי שלנו, פאתוס שמחזיק בו רק עם שהקים מדינה בכוחות עצמו, רוצה לסחוף ולאחוז בך ועושה זאת בכוח, בדחיפות כזאת שדוחקת בך להקשיב ולא תמיד אתה רוצה. הספר הישראלי האחרון שקראתי היה 'רביעי בערב' של יעל הדיה והוא השאיר אותי בטראומה. הוא ייצג את כל מה שרע בספרות עברית והשכיח ממני כמעט לחלוטין את העונג שבקריאת גרוסמן ויהושע ועגנון, ומעט רחוק יותר - גוטפרוינד וטושה-גפלה ונבו. את בורשטיין טרם קראתי ובחרתי את הספר הזה בעיקר בגלל העטיפה, כן, כזה אני, ואחר כך בגלל השם, ואז בגלל התקציר, ובסוף בגלל שהוא ישראלי ודק ואם המפגש יהיה מוצלח אחלים מעט מהפציעות של 'רביעי בערב' ואתן עוד הזדמנויות לעוד סופרים ישראלים שהתעלמתי מהם בזדון.

אם כן, לא מדובר בקריאה הוגנת, הרי באתי חשדן וספקן וזהיר, לא ממהר להתמסר.

מסופר על אורי אולמן, עו"ד בן ארבעים שבפברואר 2011 נוסע אל אביו לאחר שנה שלא התראו במטרה לברר אחת ולתמיד מדוע התאבדה אחותו הגדולה בתחילתה של השנה הקודמת. שישים עמודים נושא החלק הראשון ועוסק באותו ערב שישי גשום וירושלמי של המפגש ההוא, אבל גם מתרחק משם אחורה אל העבר ואל זיכרונות וילדות ודברים שנאמרו ושלא נאמרו ומה קרה שם ומי הייתה דורית ובגאולוגיה ובספרות חז"ל ושירי קודש. ולאחר מכן נפתח החלק השני, חוזר שנה אחורה וחושף לאט לאט את משפחת אולמן, אבא עמוס ואמא ריטה, אחות דורית ואח אורי. גם סבא שרגא. ואף אחד מהם אף פעם לא מרגיש במקומו.

אם אגיד שהסיפור סוחף, כנראה שאשקר. אם אגיד שיש עלילה, אייפה את המציאות. והדמויות מדברות כולן באותו סגנון, עד כדי כך שמתגבשת במהלך קריאתם התהייה המגוחכת שאולי הם כולם רעיון. אבל דבר אחד אני יכול לומר בביטחון: מדובר בספר שכתוב היטב. כתיבתו של בורשטיין מתעתעת - לעיתים הוא מזכיר בכתיבתו הרבה סופרים עבריים ותיקים, ולפעמים ניכר שהכתיבה צעירה ועצמאית. לא קל לכתוב בעברית. כולם רוצים להיות עגנון או לפחות דויד גרוסמן הבא. קשה לכתוב בשפה בה מעטים (יחסית) הספרים המוצלחים שנכתבו בה.

נכון, כולם רוצים להרשים בעברית היפה שלהם ובמטפורות המגניבות שלהם. ואם זה לא היה כך אז כנראה שלא היו ספרים (אין הרבה סופרים שכותבים ספרים בשביל סיפור שבוער בהם ומוכרח לעבור הלאה, וגם פה הסיפור הוא לא העיקר), אבל בדבר אחד בורשטיין נבדל משאר 'הצעירים' - הוא מצליח להרשים בעברית יפה, והמטפורות המגניבות שלו משאירות את הפה פעור ומניעות את השכל ומהדהדות האחת בשנייה, ומפרשות האחת את השנייה, ומסבירות גם את מה שלא נאמר ולא יאמר (בכלל, מומלץ לקרוא את הספר בשטף קריאה אחד). יש כאן רגעים יפים, ורגעים מצחיקים, ורגעים עצובים. ואם עצוב קצת כשדמות עושה מה שידעת שהיא תעשה, ואם עצוב קצת שהספר נגמר, הרי מדובר בספר מוצלח, הלא כך?

לא אמליץ ולא לא-אמליץ, רק אגיד שיש פה כלב שקוראים לו אבן גבירול. עכשיו תחליטו אתם מה לעשות..

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על אחות שמש