ביקורת ספרותית על האבודים - שישה מתוך שישה מיליון מאת דניאל מנדלסון
ספר מעולה

---

עוד ספר שהבשיל לאיטו על המדף, כמעט בדיוק חמש שנים, וכמה שטוב שכך.
אני זוכר בדיוק למה בגיל שבע עשרה נמשכתי אל הספר הזה כל כך. בגלל הפתיחה שלו: "לפני שנים, כשהייתי בן שש או שבע או שמונה, קרה לי לעיתים שכאשר נכנסתי לחדר אנשים מסוימים היו מתחילים לבכות". בכריכה האחורית תוקצר על דניאל מנדלסון העיתונאי שיוצא במסע חובק עולם במטרה לגלות מה עלה בגורל אחיו של סבו, דוד שמיל האגדי, ובגורל אשתו וארבעת בנותיו שנספו כולם בשואה. וזהו. לא צריך יותר מזה בכדי לקחת את הספר אל חיקך כבדרך אגב ולחזור לחפש משפטי פתיחה מבטיחים אחרים על המדפים. בבית, כשהמשכתי בקריאה גיליתי שאותם אנשים היו היהודים הזקנים של לונג איילנד, בני משפחה קרובים ורחוקים, שעיניו של דניאל מנדלסון הקטן הזכירו להם את עיניו של דוד שמיל האבוד.

זוהי, בכל אופן, נקודת הפתיחה. בהמשכו של הפרק הראשון נע מנדלסון בתוך ההיסטוריה המשפחתית, פורש את פיסות המידע היחידות שהיו ידועות למשפחה אודות ששת האבודים, מספר על סבו, סבתו, דודיו, על ילדותו ועל אחיו, ואמו ואביו, ושב ומפטפט על שואה ושב ומדבר שמיל ומדי פעם מופיעה איזו פרשנות חילונית על פרשת בראשית. אני בן שבע עשרה ולראשונה נרדמתי מספר. סגרתי את הספר בעמוד מאה ועשר והנחתי אותו בצד. ידעתי שיהיה עלי לקרוא הכל מחדש, אבל זה לא יקרה היום ואפילו לא בעוד יומיים.

עברו חמש שנים.
המפגש המחודש עם החיפוש אחר ששת האבודים היה מדהים וגם עכשיו, חודש אחרי תום הקריאה, עדיין מעסיק אותי. מסתבר שמנדלסון מאז ומתמיד היה ההיסטוריון של המשפחה (משפחה יהודית טיפוסית מלונג איילנד, עם זקנים דוברי יידיש ובר מצווה רפורמית), פיתח אובססיה קטנה לאבודים שלו ובתום הפרק הראשון הוא משכנה את אחיו לטוס איתו לבולוכוב, אותה עיירה פולנית (כיום, אוקראינית) שבה חיה הקהילה היהודית שממנה הגיע סבו של מנדלסון ובה נרצחו שמיל ומשפחתו. כאן, אחרי האוקספוזציה הארוכה והסוחפת, מתחילה שרשרת מסעות טיסות ראיונות שיחות אימיילים מכתבים והרהורים, כולם בעקבות האבודים. בדרך יש הרבה 'סיפורי שואה', הרבה מפגשים עם ניצולים, וכל פרק ופרק תחום בתוך פרשה מספר בראשית שאותה מפרק מנדלסון ומקשר לסיפור המשפחתי בקטעים קצרים, חילוניים מאוד ומהפנטים מאוד, חלקם רמיזות לבאות, חלקם פרשנות חתרנית לסיפור המסע, וכולם נהדרים. ויש עוד. יש דיונים והרהורים על חיפוש ועל שואה ועל תיעוד השואה והסיכוי להציל משהו ממלתעות השכחה.

ומילה על הכתיבה: סוחפת. המחשבה על לעזוב את הספר באמצע הקריאה נראית כמחשבת שטות. הרצון לדעת 'מה יקרה עכשיו', רצון שעומד בבסיסה של הספרות אבל נוכח לעיתים רחוקות בפרוזה מוערכת ולעיתים נדירות יותר בספרי עיון (וכן, זה הז'אנר אליו משתייך ספר זה), הרצון להמשיך לקרוא ריתק אותי אל הספר לכל אורכו, ויותר מזה- למרות 648 עמודים רציתי שאורכו לא יתקצר ושהפתרון לא יגיע. הדיונים שמחוץ לסיפור כתובים בבהירות כזאת שגם אם המסקנות שעולות מהם מנוגדות לדעותי כריתי אוזן והקשבתי. ולמדתי דברים חדשים. תיאורי המשפחה של מנדלסון צובטים את הלב ולעיתים מבזיקים מחדש במקומות ובהקשרים בלתי צפויים, ובכך צובטים את הלב. קראתי איפשהו שכתיבתו של מנדלסון מושפעת מפרוסט, אבל את פרוסט לא קראתי ודווקא עכשיו עלה בי החשק לעשות זאת. אולי כי התמכרתי לחיפושים אחר זיכרונות אבודים, מי יודע.

וגם נשאר מוסר השכל: אם סבתא מדברת ומספרת סיפורים, תעצרו הכל ותקשיבו. מי יודע איפה תהיה סבתא כשפתאום יעלה בכם חשק בוגר לעצור ולהקשיב לה. ואם אתם כבר סבים וסבתות בעצמכם: תדברו על העבר ואל תתביישו, תדברו עד שישתיקו אתכם ועוד קצת אחר כך.

כן, ממולץ.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על האבודים - שישה מתוך שישה מיליון