ביקורת ספרותית על מטבעות הזיכרון מאת שירלי אברמי
ספר טוב

---

בעמוד הראשון של הספר "מטבעות הזיכרון" מובא קטע מ"שיר סיום" של נתן אלתרמן שהולחן על ידי סשה ארגוב. את השיר שרה בזמנו עפרה חזה. המילים הללו מאגדות בתוכן את הליבה של הסיפור הנוכחי.

ציטוט:
לא כל המסופר חשוב
הרבה מן החשוב חסר
גם הדבר הכתוב
מחדש מחכה למחבר
צריך יהיה אולי לשוב
איש אחר אל ערב אחר

הספר הינו מסע לנוסטלגיה, לאהבה ולסודות משפחה. תחילתו ב-1965 כאשר נועה בת החמש מצטרפת לטיול משפחתי למצדה (מערות קומראן).

מי מצורף לנועה באותו טיול? יוחאי ואיה ההורים ושני אחיה: נועם ויואב. בדרך הם אוספים את אלחנן ומלכה מבאר שבע העירונית.

לא לחינם נבחרו "המגילות הגנוזות" ככוח המניע של הסיפור, ולוא רק מפני שגילוי "המגילות הגנוזות" והחפירות הארכיאולוגיות בזמנו, היו ממצא מאוד חשוב למדינה. הותיקים שבינינו אולי זוכרים את ההמולה מסביב לתגלית הארכיאולוגית הזו, ויחד עם זאת, כולם רצו לדעת מי אלה שכתבו את המגילות הללו והתגוררו במערות.

נועה יוצאת למסע בשבילי ארץ ישראל מהקיבוץ לכפר ולעיר. היא "חופרת" בעברה בדיוק כמו בחפירה ארכיאולוגית... אט אט מסירה רגבי אדמה, גרגירי אפר ואבנים קטנות. זה נעשה בזהירות כמו אותו ארכיאולוג שנזהר לא לפגוע בתגלית שמצא מתחת לפני השטח.לאחר שהממצא מתגלה מליטים אותו שוב באותם רגבי אדמה ואבנים קטנות שמא יפגע מפגעי הטבע ודורסים אחרים.

אהבתי את הדימוי של חפירה ארכיאולוגית, בהקבלה ל"חפירה" שלנו כבני אנוש בתאי זיכרוננו ובהיסטוריה שלנו הדיסקרטית-אינטימית. תאי הזיכרון הללו הם אותם "מגילות" שעליהן כתובה ההיסטוריה שלנו והכול נמצא ב"מערה שלנו" באותה קופסא הממוקמת מעל כתפנו.

הספר כתוב בשפה פשוטה,קולחת, מעניינת, עדינה וברורה... שירלי אברמי מקלפת את ההילה והקליפה מסביב לשלושה דורות לאט ובזהירות בעיקר סביב יוחאי האב.
המסע של נועה חולש על כל הארץ מדרום לצפון, הוא חולף על פני הקיבוץ, הכפר והעיר ועל ההבדלים ביניהם. אפילו הביצים של הקיבוץ והעיר לא דומות. הביצים בקיבוץ טריות ושמפשיטים אותן מקליפתן, הקילוף לא אחיד והביצה נפצעת, לעומת הביצים העירוניות שמתקלפות יפה ונותרות שלמות לאחר קילופן.

שירלי אברמי נוגעת בתקופת בן גוריון (הזקן שביקש שניישב את הנגב). היא לא מדלגת על יגאל ידין שמלבד הכובעים של רמטכ"ל ופוליטיקאי, אחז גם בכובע של ארכיאולוג, ומהמקורות למדתי שעבודת הדוקטורט שלו עסקה ב"מגילות הגנוזות".

הזיכרונות של נועה עסקו בהתבוננות וגעגוע לעבר. בית הילדים בקיבוץ, העבודה במטבח, הרפת, "היקים" והשלאף שטונדה, הפיתליה ו"סיר הפלא" שעשה לכל עקרת בית ניסים ונפלאות במטבח ועוד קודים התנהגותיים קיבוציים-עירוניים.

הפרקים בספר לא מסודרים בסדר כרונולוגי מקביל לאותו אופן שהזיכרונות נשלפים אצל בני האנוש. הזיכרונות צפים מעלה ושוקעים , ושוב צפים, ולכל תמונת זיכרון מתווסף עוד פרט ועוד חלקיק וכך הלאה. זה יכול להיות זיכרון מהגן ולאחר מכן זיכרון מתקופת הצבא וחזרה לתיכון שכן, אין מסלול מובנה ומתוכנן לזיכרונות, כיוון שכך - הפרקים נערכו באופן "קפיצתי" ובעיקר בשליש הראשון של הספר.

לגיבורה שלנו שמספרת את הסיפור שמה "נועה"... "תנועה". נועה כל הזמן בתנועה בתוך המסע שלה. היא מספרת לנו על אבא יוחאי, על אימא איה ולא רק. יש נגיעה בלא מעט נושאים כגון: הקולקטיביות, חיי הקיבוץ והכפר, סודות שמגלים בשבעת ימי האבל, בתי הגידול, דעות פוליטיות, פולמוסים, ועדות ואסיפות חברים, קודי לבוש קיבוציים, חולצות כחולות וסרט אדום, נופים חקלאיים, צבעים, ריחות וגם שאין רחובות בכפר. לדוגמא שבאים לבקר בכפר לא צריך GPS ...אין רחובות יש משפחות ולפי המשפחה מגיעים למען המבוקש.

ציטוט עמוד 45: "אף אחד בכפר לא יודע איפה זה רחוב הבאר, תשאלו על המשפחה שלנו, אמרה למירב שהתקשרה לשאול איך להגיע"....

ביופי מיוחד לאורך כל הסיפור נועה נעה בין לעכשיו למה שהיה ובין למה שניראה לבלתי ניראה. כמו עכביש שיוצר חוטים דקיקים לרשת.

לא לחינם ניקרא הספר מטבעות הזיכרון... לכל מטבע יש זיכרון וסוד, ואם עסקינן במילה "מטבע", הרי מטבע הינה צורה טבועה עם סימן שקוע שלא ניתן למחוק. חשבתם על זה שזיכרון לא ניתן לשנות? מאידך ניתן לא לספר, להסתיר וטמון אי שם בתת המודע? המטבעות הן המטאפורה ל"טבע האנושי" והזיכרון הינו חלק מהמהות האנושית.

נועה מתחילה את המסע בשבילי ארץ ישראל ומתוודעת לחפירות יחד עם מיקי בתל-דן, היא גם מסיימת את הספר בתל-דן תחת צלו של עץ אלון המסמל חוסן וכוח. הזיכרונות הם אלה שנותנים לנו החוסן לגלות את הסודות, להחיות את העבר ושוב לעטוף ולהסתיר.... עץ האלון הוא השמיכה של הזיכרונות.

הספר הנוכחי שאינו רווי בעמודים (127 עמודים) גרם לי להרהורים לא מעטים: מה חלקם של הזיכרונות אצלנו? האם אנחנו זוכרים את כל הפרטים, או שגם אנחנו טווים חוטים ומקשרים בין אירועים האחד למשנהו. מה הזיכרונות עושים לנו? מה אנחנו מכסים ומסתירים? התשובות שאני נתתי לעצמי הפתיעו גם אותי ואולי גם אתם תופתעו לכשתקראו את הספר.

התמונה שנבחרה לכריכת הספר מתאימה כמו כפפה ליד הן למסר והן לתוכן הסיפור.

היות והספר הנוכחי הינו ספר ביכורים, אני מאחלת ומקווה לפגוש ספרים נוספים של שירלי אברמי.

בואו עם ראש פתוח לספר הזה שעוטף לתוכו עצב, נוסטלגיה וחיוך.
לי יניני

נ"ב: איש חכם אמר שדברים גדולים מתחילים מהדברים הקטנים ולראיה, שירלי אברמי כתבה את הספר בעקבות תמונה שמצאה בארון המצעים של אימא. תמונה שבה מצולמת אישה צעירה ששירלי לא הכירה . בגב התמונה נכתבה הקדשה שהופנתה לאבא יוחאי: "גם חופשה בת שבוע היא חופשה. נזכרנה יחד". תאריך: יולי 1950. אני אדקדק מעט את דבריי הקודמים, לפעמים רב הנסתר מהגלוי ואת הנסתר אנחנו טווים או מכסים. תחשבו גם על המשפט הזה...

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על מטבעות הזיכרון