מחבר הספר, הרב קלנר, הנמנה על רבני ה'קו' (תלמידי הרב טאו מתלמידיו של הרב צבי יהודה קוק בנו של הרב קוק למי שקצת נמצא בעניינים וזה אומר לו משהו), לקח על עצמו משימה לא פשוטה והיא להפריך את הפילוסופיה הפלורליסטית. לא זו שאנשים חושבים שהם מחזיקים בה בלי להבין לעומק מהי באמת עמדה פלורליסטית, גם לא פלורליזם מדיני או סובלנות הסכמית, אלא להפריך את העמדה הפלורליסטית העקרונית, זו שמחייבת את ריבוי הדעות כעקרון פילוסופי ואת העדר האמת (לפחות מבחינת האדם המסוגל לתפוס אותה) כעמדה מטפיזית מוחלטת.
אני מוכרח לציין שהופתעתי לגלות בספר טיעונים מספרו של ברגמן (מבוא לתורת ההכרה), ציטוטים מניטשה ומפילוסופים של המדע והתייחסות למיל ולישעיה ברלין. שמחתי לראות שתלמידי החכמים הגדולים של ה'קו' אינם נמנעים מלימוד פילוסופי מעמיק והכתיבה שלהם אינה אפולוגטית, כפי שיש המנסים לצייר אותם.
ולגופו של עניין. הקו העקרוני של הספר הוא כמובן אימוץ והסבר מעמיק של שיטת הרב קוק, המצויה בפסקה עמוקה בספר אורות (עמודים קכט-קלא למעוניינים), שלצורך קריאת הספר אף הוצאתי את ספר אורות הישן שלי, ליתר עיון (ובעוד מקומות כמו אגרות הראי"ה, ערפילי טוהר ועולת ראיה).
אנסה לתמצת בקצרה את העיקרון.
פלורליזם, או בלשון הרב קוק 'הסבלנות החלשה', דווקא היא עשויה להיעשות 'לסם ממית ומכלה' מפני שהעמדה הפלורליסטית כעקרון, מסרסת את הרוח האנושית ומעקרת כל עמדה אנושית, כל ערך מוסרי או אידאולוגי ואפילו עשויה לפגוע בסופו של דבר בדיוק המדעי. אפשר כמובן להתווכח על כך, ואפשר לטעון שהעמדה הפלורליסטית לא נולדה בחלל ריק אלא על רקע הטראומות של המאה עשרים. אבל הטיעון כנגד העמדה הפלורליסטית כשלעצמו אינו ניתן לביטול, ובפרט על רקע התגובות המהוססות כיום לרוע העולמי שבוודאי בעומקם מושפעות מהשיטה.
מהצד השני נמצאת העמדה הפנטית, או בלשון הרב קוק 'הקנאות הממארת'. צרות עין אידאולוגית שאינה מוכנה להכליל באמונותיה אף רגש, מחשבה, עמדה או סגנון, שאינו תואם בדיוק את הלך רוחה. גם המחבר לא רואה צורך להרחיב בשלילת התפיסה הזו, ובצדק. למעשה הפלורליזם נוצר ומצדיק את עצמו על רקע התפיסות הללו.
בין שתי הדעות המנוגדות הללו, בין איבוד ופיזור לבין צמצום קיצוני עד לאימה של האמת, נמצאת הכלליות. כלליות שבה נמצא הגרעין העמוק של הסבלנות. ובכמה משפטים: הכלליות היא עמדה שאינה מונעת את עצמה משום דעה ומשום תפיסה. לכל גישה יש מקום, קטן או גדול, לפעמים כדעה משמעותית ומחייבת ולפעמים רק כזרז ליצירת דעות אחרות, כתזה שמולידה אנטיתזה וכיוצא בכך. הכלליות היא שלמות הרמונית-אורגנית של חיי רוח מלאים. ובלשון הרב קוק: "ההכללה העליונה... מולידה את גאונות הרוח... ומתוך שהיא כללית, מפני שבתוכה כלול כל, אינה יכולה על פי טבעה להוציא כל דבר משלטונה והכללתה ולכל היא נותנת מקום, בזה היא מרבה את הופעות האורה בתוך כל סגנוני החיים וגלויי הרוח, וחפץ הסבלנות היסודי שלה הוא ליתן מקום לכל נטיה של אור, של חיים ושל הופעה רוחנית".
הכלליות, אם כן, דורשת מידה לא מבוטלת של לימוד ושל העמקה, ובעצם מאחר ו"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד,ג), עיקר העבודה השכלית היא יצירת ההיררכיה בין האמיתות השונות. אכן, לנופף בדגל הכלליות הרי זה קל ממש כמו לנופף בדגל הפלורליזם, אך עיקר ההבדל בין השיטות הוא שהכלליות דורשת התמסרות והתמקצעות בכל שיטה, בכל עמדה, בכל תאולוגיה, פילוסופיה או זרם אומנותי, ולהכיר כל שיטה על פי עיקר עניינה 'כהכרת גוף חי על כל איבריו בתפקודיהם השונים'. זו היא גאונות הרוח שבכלליות, אשר בניגוד לפלורליזם היוצר עמדה נפשית אשר גוררת בהכרח עמימות וחוסר העמקה שמקורו בתפיסת העדר האמת, הכלליות מגלה, מרחיבה ומדרגת את צורותיה השונות של האמת.
