ביקורת ספרותית על הדחויים מאת רונן בלומברג
ספר בסדר

---

ביקורת על הספר "הדחויים" מאת רונן בלומברג, בעריכת יובל גלעד, הוצאת גוונים 2011, 143 ע'.

צריך להיות בעל חוצפה לא נורמאלית או לכול הפחות חצי משוגע כדי להוציא לאור ספר בישראל כיום שהוא כול כך לא מסחרי כמו הספר "הדחויים" של רונן בלומברג. ספר של 18 סיפורים קצרים שכול גיבוריהם הם כמו המחבר עצמו "אנטי – גיבורים מוחלטים" או בשפה בוטה יותר לוזרים מסכנים שחיים את כול חייהם בשולי החברה – בחצר האחורית של החברה הישראלית ומעבר לגדר של "הקהילה" שאמורה כביכול לקלוט אותם... להוציא ספר ללא סקרי טעם קהל וללא פילוחי שוק וללא אסטרטגיית שיווק ועם אפס יחסי ציבור ועם סירוב מלא מטעם המחבר להיחשף ולהתראיין לתקשורת ולמכור לה את סיפור חייו כאייטם צהבהב ומשפיל... זהו פשוט מתכון לכישלון ידוע מראש במכירות והתאבדות כלכלית...

ככה כבר לא מוציאים ספר לאור כיום לפחות לא בהוצאות לאור רציניות אשר כמובן לא רצו לגעת בכתב היד עם מקל ולכן יש להודות לאל על קיומם של הוצאות לאור כגון "גוונים" אשר עדיין מאפשרות (בעבור חופן של אלפי שקלים כמובן) להגשים חלומות של יוצרים סופרים ומשוררים מתחילים בעלי קול אחר ושונה ולא מסחרי ולהוציא אותם לאור...

הספר עצמו בסיפוריו הקצרים מערבב אמת ובדיה ומהווה כמיטב הקלישאה "אוטוביוגרפיה דמיונית" של מחבר הספר רונן בלומברג אשר ממשיך את אותו הקו בו התחיל עם ספר שיריו הראשון "שירים שבורים" אך הפעם מתאר ומרחיב את תיאוריו בפרוזה... יש להודות כי רואים בכתיבתו ובמלאכת הסיפור של בלומברג שהוא איננו "סופר מקצועי" ומיומן כשם שספר שיריו חשף לעיני כול כי הוא גם איננו "משורר מקצועי" – בלומברג כותב במילים פשוטות ש"עושות את העבודה" ולא יותר מכך ועיקר כוחם של הסיפורים הם העובדה שהקורא חש שבלומברג יודע היטב על מה הוא כותב – בין אם חווה את האירועים על בשרו ובין אם רק שמע או ראה אותם מהסובבים אותו... בכול אופן הסיפורים הם כאמור "פרי דמיון המחבר" אולם אני אומר כי בכול בדיה תהיה בדיונית אשר תהיה יש גם גרעין של אמת... השוני בין כול סיפור וסיפור שבקובץ סיפורים זה הוא לדעתי ברמת היחס השונה בין אמת לבדיון...

נשאלת השאלה למי מיועד הספר הזה? אחרי הכול מי יהיה מעוניין לקרוא 18 סיפורים על "אנטי-גיבורים" שהם חריגים ודחויים מהחברה? 18 סיפורים קטנים על דמויות קטנות ולא חשובות שתקועות במצבם ושאין כמעט באף אחד מהסיפורים שבספר איזה שהוא התפתחות או שינוי שנותן תיקווה – רונן בלומברג כתב כאן 18 מצבים וגורלות קבועים מייאשים ותקועים יותר מאשר סיפורים בעלי התפתחות ואם ישנה התפתחות לאורך זמן כמעט ברוב הסיפורים זוהי התפתחות של הרעה במצב ונסיגה ממש כמו כרונולוגיה של מחלה ניוונית חשוכת מרפא שהולכת אט אט ומחריפה עם הזמן ושגיבורי הסיפורים שבספר נאלצים ללא ברירה להשלים עם מצבם ולמצוא נחמה שלפחות מצבם לא יותר גרוע... שלפחות יש להם בגד ללבוש גג מעל לראש מיטה חמה לישון בה וקצת אוכל במקרר כי בישראל של ימינו גם דברים בסיסיים אלה אינם מובנים מאליהם... אז מה אם אין אהבה וגם לא תהיה לעולם? (או שהייתה להם אהבה נפלאה ונכזבת של פעם בחיים שכעת מאוחר מדי ובלתי אפשרי להחזיר אותה)... אז מה אם את מיטב שנותיהם ואת השנים הכי יפות של חייהם הם העבירו ובזבזו בבתי חולים ואשפוזים פסיכיאטריים ובהתגלגלות במסגרות דיור שונות של נפגעי נפש עד שבאמצע החיים הם מגלים לפתע כי התקווה "להשתקם" והחלום "לחיות את חייהם בחופשיות כרצונם בעולם הגדול" לא יתגשמו ושלא נותר להם דבר מנעוריהם ובחרותם חוץ מהגעגועים?... אז מה אם החברה הנורמאלית לעולם לא תוכל להבין אותם ולקבל אותם באמת אל חיקה?... אז מה אם תמיד יהיו חריגים ומנודים?... אז מה באמת? למי אכפת? למה לעשות סיפור מכול דבר כאילו אנחנו המסכנים היחידים עלי אדמות?...

מרבית מ 18 הסיפורים בספר עוסקים ומתארים חיים ומצבים שונים של נפגעי נפש אולם לא רק בהם עוסקים הסיפורים – רונן בלומברג מבשל ורוקח בכול סיפור תבשיל אחר אך לרוב עם אותם חומרים ולהלן עיקרם:

א. חיי האנטי גיבור כנפגע נפש בדיור מוגן לנכי נפש או באשפוז פסיכיאטרי במלוא עליבותם ושגרתם המדכאת וחוסר היכולת לברוח מחוסר התקווה של התיוג והסטיגמה הפסיכיאטריים כמו גם אטימותה של המערכת הפסיכיאטרית

ב. אהבה נכזבת או בלתי אפשרית של האנטי גיבור כלפי אהוב בפנימייה שיקומית (אהבה רגשית ונפשית) אהוב אשר בדרך כלל "מצליח" לעשות את הבלתי אפשרי ו"משתקם מחלים ומבריא" ונוטש את האנטי גיבור ואת אהבתם הבלתי ממומשת ומשאיר אותו תקוע באיזה דיור מוגן עלוב לנפגעי נפש להתגעגע להתאבל לבכות ולהוקיר את הזיכרונות מהפעם היחידה בה חש וידע אהבה אמיתית כלפי מישהו

ג. ילדות ונעורים חריגים של נערים דחויים ומוחרמים הסובלים מאיזה שהיא בעיה נפשית ואף אחד כמעט איננו מבין אותם מלבד איזה שהיא דמות גואלת חיובית ואשר היא בעצמה חריגה או הייתה חריגה בעבר ואשר מבינה לליבם ומראה להם כי "אפשר גם אחרת" וכי מותר להיות שונה וחריג בחברה שמעודדת ודורשת קונפורמיות בכול מחיר ושואפת לדכא ביד ברזל כול שוני וחריגות

ד. יחסי משפחה בין הורים ובני משפחה לבין האנטי גיבור שהוא נפגע נפש וכיצד מושפעים היחסים האלו על ידי עובדת המחלה הנפשית (לרוב בוחר בלומברג בסיפורים מעין אלה לסיים בסוף "טוב" ומנחם של השלמה וקבלה – סיבותיו עימו)

ה. השלכות הסטיגמה החברתית השלילית על חריגים וביניהם נפגעי נפש בחברה ובקהילה גזענית צבועה ומתחסדת אשר רק לכאורה מקבלת חריגים אך למעשה לועגת ושונאת אותם בלב שלם והכי הייתה רוצה לסגור אותם במוסדות סגורים כדי ש"יעופו לנו כבר מהעיניים"

אלה בגדול החומרים שעולים בסיפורי הספר "הדחויים" והדבר העצוב ביותר הוא שסיפוריו של בלומברג ממש כשם שהיו שיריו בספרו הראשון – הם נטולי תקווה לרוב ומדכאים... התקווה הייתה קיימת רק בעבר לפני שגיבוריו חלו נפשית או כשהאהבה הייתה עדיין אפשרית או נוכחת ואילו ההווה והעתיד הם דעיכה שקטה... משום מה ספרו של בלומברג מזכיר לי "סיפורי עדות חיים" של ניצולי שואה עריריים... סיפוריו הם תעודת עניות לחברה ועולם שכשלו לממש את הציטוט הפותח את הספר ממגילת העצמאות האמריקאית על כך כי "כול בני האדם שווים הם מטבע בריאתם" וכי "הבורא חנן אותם בכמה זכויות עולם שעמהן נמנים החיים, החירות ובקשת האושר..."

הספר "הדחויים" יצא בשנת 2011 מאז חלפו בערך כשנתיים עד לכתיבת שורות אלה ומבחינת שוק הספרים אשר מדלג ממבצע למבצע מדובר בזמן נצח והספר כבר נחשב לישן ו"עתיק" אולם אם עדיין ברצונכם לקרוא אותו ניתן להשיגו בחלק מהספריות הציבוריות ואם ברצונכם להחזיק בספרייתכם בבית ספר שאוטוטו יהיה אולי פריט אספנים ניתן עדיין להזמין ולרכוש אותו אני יכול להבטיח לכם שהמחבר כמו מרבית היוצרים המתחילים אשר טרם למדו כיצד להתמסחר לא ראה ולא יראה לעולם שקל אחד מהמכירות של הספר הזה...

ומילה לסיום על הספר: הערך המרכזי של "הדחויים" בעיני הוא שזוהי פרוזה אותנטית בניגוד לכול הספרות הממוסחרת שתמצאו במבצעי ה"ארבע במאה" של סטימצקי וצומת ספרים – פרוזה אותנטית ישראלית משלנו שאינה משקרת לך ואינה מתחנפת לך ולא מוכרת לך בידור ספרותי זול ורדוד וגם לא הפי אנד סכריני... זהו ספר עצוב ומכאיב אך העצב והכאב בו הם אמיתיים ולא מצוצים מהאצבע.

» ביקורות נוספות של קסיוס
» ביקורות נוספות על הדחויים