נשימתי נעתקת תמיד כשאני קוראת את קורט וונגוט ונתקלת בהברקות הגאוניות שלו. הגאוניות מתבטאת בכך שהוא מסוגל להתנתק ולשנות צורה לכל דבר שיכול לספר את סיפורה של האנושות. הסיפור הוא על מציאות קיומית בה לבני אדם יש חופש בחירה, ועל יכולתם הפתטית להשתמש בחופש זה בצורה הרסנית ולא נכונה.

לעיתים הוא חייזר, לעיתים הוא סופר מדע בדיוני, לעתים הוא ישות עלומה המפעילה את גיבוריה המוזרים והמנוכרים כדי ליצור מצבים המעוררים מחשבה לגבי תפקידו של האדם בתוך היקום. אני בטוחה שאם היה יכול, היה יוצא מחוץ ליקום כדי לצפות בו, אבל הוא יודע שאין זה אפשרי כי היקום הוא אטום למי שמביט מבחוץ. לכן הוא מסתפק בתפקיד של חייזר מכוכב אחר. בספר אחר שלו "גלפגוס", למשל, הוא הופך לרוח רפאים המביטה על העולם שלנו בעוד מיליוני שנים. ב"רעידת זמן" הוא משחק עם הזמן כדי לבטל את הבחירה החופשית.

הוא נמצא בעמדת תצפית ועוקב אחרינו, בני האדם, ומסיק מסקנות, והמסקנות אינן מחמיאות כלל. אפשר לסכם אותן במספר מילים: האדם, היצור היחיד ביקום שקיבל חופש בחירה, אינו יודע להשתמש בתכונה זו כדי להפוך את העולם לטוב יותר.

הוא אומר זאת בצורה שנונה. מתוך הסיטואציות שגיבוריו נקלעים אליהן מבצבצת הטרגדיה הנובעת מהרס הסביבה, מאימת המלחמה, מחוסר הצדק, מהפער החברתי, מהפשע, מהבורות, מהשנאה, המאפיינים את החברה האמריקנית בימינו אלה, אבל כל זה עטוף בהומור דק וחד.

אני ממליצה בחום לכל מי שלא מחפש ספרות סטנדרטית -- ספרים עם התחלה אמצע וסוף. לכל מי שמסוגל להתנער מהציפיות הספרותיות השגרתיות. עליכם להתכונן למהלומות סאטירה ואירוניה ישר במרכז הבטן, לשחרר את הבקרה על המוח והתודעה ולקרוא את "ארוחת בוקר של אלופים".

לדעתי, סיפרו הטוב ביותר של וונגוט, שזה כבר אומר המון כי לא חסרים ספרים נהדרים שהוא כתב.

שנון, ציני עד כאב ומרתק

אחד הספרים הטובים, ממליץ