ביקורת ספרותית על דמעות של סתיו מאת צ'ארלס מק'קרי
ספר בסדר

---

"אתה חושב שהאמת משחררת את האדם, אבל היא רק מרגיזה אנשים." (עמוד 82)

הספר "דמעות של סתיו" (הוצאת אריה ניר, 2006) מאת צ'ארלס מק'קרי הוא ניסיון לייצר ספר מתח בסגנון "המרגל שחזר מן הכפור" מאת ג'ון לה קארה. הספר הוא חלק מסדרה אודות סוכן חשאי בשם פול כריסטופר שכתב מק'קרי, אשר זכתה לשבחי הביקורת. היו שהשוו את כתיבתו לזו של לה קארה וטענו כי הוא עולה עליו. במאמר ביקורת שנתפרסם ב"טיים" כתב לב גרוסמן כי "אין טוב ממנו בין סופרי הריגול האמריקני. כאילו חיברו את החלקים הטובים ביותר של עשרה מספרי ג'ון לה קארה לספר אחד." מק'קרי כאמור, הוא מחברם של שמונה רומנים אחרים שזכו לשבחי הביקורת, ותורגמו ליותר מעשרים שפות. כמו-כן כתב תשעה ספרים לא- בדיוניים. מק'קרי היה עורכו של כתב-העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" וכתב עשרות מאמרים שפורסמו בחשובים שבעיתוני ארצות-הברית. הוא שירת כעשר שנים כקצין מבצעים חסוי של ה-CIA באירופה, באפריקה ובאסיה.

בספריו מתאר מק'קרי את עולם הביון האמריקני כפי שהוא מצטייר בסרטים דוגמת "משחקי ריגול" שביים טוני סקוט ו"שומר המדינה" שביים רוברט דה נירו וספרים המעלים על נס את אותם בני טובים מן המעמד הגבוה בארצות הברית (בני משפחות ותיקות ששורשיהן במייפלאואר), בוגרי ייל והרווארד אשר הקדישו את חייהם לשירות המדינה כמשרתי ציבור במשרדי ממשלה (אפילו גיבורו של קלנסי, ג'ק ראיין, שחולק נקודות דמיון עם גיבוריו של מק'קרי אינו כזה). גיבוריו של מק'קרי משרתים ב"ארגון" (באנגלית " The Outfit") ואינם דומים כלל ועיקר לאלו שברא לה קארה דוגמת אלק לימאס וג'ורג' סמיילי, שניהם אנשי מעמד הפועלים.

עלילת הספר נפתחת עם הירצחו של נשיא ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי. פול כריסטופר, איש מבצעים בסוכנות הביון האמריקנית, חושב שהוא יודע מי עומדים מאחורי ההתנקשות אך אינו יכול להוכיח זאת. בעברו היה כריסטופר "סגן בחיל הנחתים," (מתוך הספר "מרגלים ותיקים" מאת צ'ארלס מק'קרי, הוצאת אריה ניר, 2005, עמוד 29) אשר לחם במלחמת העולם השנייה באוקינאווה ועוטר בכוכב הכסף על אומץ ליבו. לאחר מכן למד בהרווארד, הצטרף ל"ארגון" והפך לאיש מבצעים ולמפעיל סוכנים. "כריסטופר קיבל פעמיים צל"ש על עבודתו. הוא קצין בכיר מאוד. בתוך הארגון, מעולם לא הוטל ספק במיומנות ובאמינות שלו." (עמוד 266)

התיאוריה שלו מאיימת על מדיניות החוץ של ארצות הברית, והוא מקבל הוראה להפסיק את חקירותיו. כריסטופר משתף בתיאוריה שלו את מנהלו וחברו הטוב ב"ארגון", דייוויד פצ'ן. "כשהיה נחת בן שבע-עשרה באוקינאווה, נפצע פצ'ן מרסיסי רימון." (עמוד 40) בשל פציעתו לא היה פצ'ן יכול להפוך לאיש מבצעים בארגון, "היות שכל מי שראה את פצ'ן זכר את פצעיו, הוא נשאר בוושינגטון. הוא היה מנהלן טבעי, שספג חומר כתוב במבט אחד ומעולם לא שכח דבר." (עמוד 41) פצ'ן מאפשר לכריסטופר להתפטר מתפקידו הרשמי ולצאת לבדו למסע חקירות שלוקח אותו מפריז לרומא, וממנה לציריך, לקונגו ולסייגון ולהתמודד הן עם רוצחיו של קנדי והן עם סוכני ממשלת ארצות הברית המנסים למנוע בעדו מלגלות את האמת.

זוהי הקריאה השנייה שלי את הספר והאמת, שבקריאה שנייה מצאתי אותו מגוחך לא פחות. העלילה קלושה ואיטית. התרגום גרוע ופתרון התעלומה הזוי לחלוטין. לא סביר בעיני שהאנשים שהמחבר תולה בהם את האשמה במות קנדי יכלו להוציא מבצע כזה אל הפועל.

תרגום הספר חסר ואינו מקפיד על מינוחים מדויקים (כך למשל אין מתרגמים צלב הכסף כי אם כוכב הכסף, ביחס לעיטור אמריקני). הקורא מגיע לעבר הסיום כמו אותה פולניה בבדיחה השחוקה, שרואה סרט כחול עד הסוף בכדי לראות אם בסוף הם התחתנו. יתרה מזו, כל השוואה ללה קארה אינה במקומה כלל ועיקר. לה קארה רומם את ספרות הריגול לרמה של ספרות יפה (פורסיית וקלנסי ידעו לספר סיפור והצליחו לכתוב מתח ברמה גבוהה מאוד אולם רק לה קארה הצליח להגיע לרמה זו). מק'קרי יודע לכתוב מתח טוב (כפי שמוכיח ספרו המהנה "מרגלים ותיקים") ויש בכתיבתו הרבה דמיון לזו של רוברט לודלום. אולם הפעם הוא לא עשה כן. תקוותי היא שכאיש CIA הוא פעל אחרת מגיבוריו). לא מוכרחים!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על דמעות של סתיו