ביקורת ספרותית על דקדוק האהבה - שירה טמילית עתיקה מאת דוד שולמן

---

אי שם במאות הראשונות לספירה חובר בטמיל נאדו, הקצה הדרומי ביותר של תת-יבשת הודו ה'סנגם' - קורפוס ענק, חילוני במהותו, של שירי אהבה (אחם) וגבורה (פורם). השירים מאופיינים בניסוח מיוחד ובשפת סמלים עשירה. המסורת הטמילית גורסת כי השירים נכתבו בתקופה שבה האלים שהו בנינוחות בעולם ואף חיברו בעצמם חלק מהשירים. לצד קובץ שירים נבחרים, שתורגמו ברגישות רבה על ידי פרופסור שולמן, אחד מגדולי חוקרי הטמילית בעולם, ישנה הקדמה קצרה שכתב. בראשיתה מתוארים בקצרה אסופות הקורפוס והמאפיינים של כל אחד מהן. חלק זה מעט מורכב לקורא הממוצע, אולם המשך ההקדמה מנהיר היטב את עומקם הסמלי של השירים ואת המגמות המצויות בהם. שירת הסנגם לסוגיה עושה שימוש אלגורי ביחידות הנוף השונות של טמיל נאדו ובמאפייניהן הזואולוגיים והבוטניים. באופן הכורך את נפש האדם במרחב שבו היא נטועה ולהיפך. עיון בשירה כמו יוצר תנוע ה מתמדת: מהפנים החוצה ומהחוץ פנימה. למשל: בשירת האהבה מסמל נוף הפסגות את רגע ההתאהבות הנדיר, החטוף. הוא מסומל גם על ידי פריחת הקורינג'י המתרחשת במרומי ההרים פעם בשתיים עשרה שנים. בשירת הגבורה מסמל נוף ההרים פשיטות של ציידים. נופי הדלתא, שבהם שדות אורז וכפרים, מסמלים בשירת האהבה את התמסדות היחסים והצטננותם, עת שהגבר לא אחת בוגד באשתו עם אחרת ובשירת הגבורה את עריכת המצור, המקביל לסגירות הלב ולנופי המריבה משירת האהבה.

» ביקורות נוספות של יותם יעקבסון
» ביקורות נוספות על דקדוק האהבה - שירה טמילית עתיקה