בשנת 1961 יצאו ראש הממשלה בן גוריון ויצחק נבון מזכירו המדיני לביקור ממלכתי ממושך בבורמה. במהלך הביקור נבון נעתר נבון להזמנת מארחיו לשהות 6 יממות במנזר בודהיסטי ולתרגל מדיטציה בהנחייתו של או-בה קין, מי שהיה גם מורו של נ.ס. גואנקה, מייסד מרכזי הויפסאנה בכל העולם.
התמסרותו של נבון לתרגול בודהיסטי במהלך ביקור ממלכתי מפתיעה מבחינות רבות, בעיקר נוכח הביקורת הנוקבת, הצפויה, שהופנתה כלפי בן-גוריון וכלפיו בכל הנוגע להתעסקות בקצה החוטם (מדיטצית נשימה) במקום לעסוק בעניינים מדיניים גרידא (כיום, אילו פוליטיקאי כזה או אחר היה נוהג כך - הביקורת לבטח הייתה ברוטלית פי כמה ובעלת גוון יהודי אורתודוכסי התובע להתרחק מעבודה זרה כמו מאש). לא בכדי גנז נבון את "יומן בורמה" כפי שכינה אותו, שבו כתב באדיקות רבה את תובנותיו מידי יום, עוד בעודו במנזר. היומן גולמי ומצומצם מאד, ניכר שחלקים גדולים ממנו אינם אלא ראשי פרקים לחוויות ולתהיות עמוקות שאותן ביקש נבון לשמר דרך מספר מילים שישמשו כמפתח לזכרון, אבל גם ככזה הספר מציע לקורא היכרות חדשה עם נבון, איש הרוח והמדינאי, תוך שהוא מספק גם הצצה אותנטית אל עולם המדיטציה, מיד ראשונה ובעקבות תרגול ראשוני ביותר. האותנטיות הבתולית של הדברים עשויה לעניין הן את מי שעולם המדיטציה קוסם לו וטרם התנסה בו והן את מי שכבר עשה כברת דרך בתרגול. הריטריט שעשה נבון בבורמה (שנגדע בשל סיבות המבוארות בספר) מחדד את השאלה האם תרגול מדידטיבי הוא זכות או חובה של מנהיג כמו גם את משמעויות התהום הפעורה בין תרבות המערב לתרבות המזרח. מאידך, למהות החוויה הרוחנית יש פן אוניברסלי ולא בכדי מצטט נבון תלמיד של המקובל הרב אברהם אבולעפיה שבכתביו ב"שערי צדק" מתאר חוויות דומות מאוד לחוויותיו שלו.

'כאור בשולי הענן' הוא ספר מקסים, קטן וצנוע, התואם את שמו. עיקרו – הגיגים ופיוטים שנרשמו בין נחל אלכסנדר לים, חצר ביתה של המחברת. על הקטעים הכתובים נוספות תמונות שצולמו במרחב שבו נכתבו ועליהם נוספים הגיגים ומחשבות מריטריטים וכמה ציטוטים ושירים שלוקטו על ידי המחברת ממקורות שונים, בעיקר של משוררים והוגי דעות קדומים.
אומנם המילים 'בודהא' או 'בודהיזם' אינן מוזכרות בספר, אולם הן הנפקדות הנוכחות, שכן מעבר למשעולים הטופוגרפיים, הדרך שאותה מתוות המילים היא הדרך הבודהיסטית. הגיגיה של אושרי עוסקים במצוי, ביומיומי, ב"מובן מאליו", אולם היא מפרקת את הטריוויאלי על ידי התבוננות על אותם דברים מנקודות מבט שונות על אותם דברים עצמם ("בלא משב הרוח המניע את המים, כיצד יוכל הירח לגלות רבוא פניו? בלא רבוא פניו של הירח, כיצד יוכלו המים לגלות את משב הרוח?", עמ' 55), ומגלה שלשאלות הגדולות מכל "ככה" זו דווקא כן תשובה. בד בבד מנסה אושרי למקם את עצמה בתוך המכלול הגועש, המשתנה של המציאות. היא מוצאת בה את הפינות השקטות, הרוגעות כדי להתעכב בהן על הסמוי מן העין ומן הלב, להיטען בהן, ללמוד שיעור ולהשיג תודעה. מבין המילים ניתן אולי להציע שעבור אושרי הארה אינה הישג קבוע, כפי שמקובל לומר, אלא הבזק, כמו אור בשולי הענן, שאם לא משמרים אותו, בתרגול קבוע, הוא נגוז תחת צל כבד.

ברור לחלוטין שלא אתי דיין, המחברת, העניקה את השם לספרה. סוד קסמו של הספר טמון בדיוק בעובדה שהיא מעולם לא הפכה וגם לא התיימרה להיהפך לבת שבט המסאי, אלא נותרה תלויה בין העולמות. ככזו היא זכתה בהתבוננות מיוחדת שבכשרון רב היא מנחילה אותה ואת תובנותיה לקורא.
חייה של דיין הוליכו אותה אל הסוואנה האפריקאית ומפגשיה עם בני שבט המסאי שינו את חייה מהקצה אל הקצה – היא עברה לחיות בקרבם במשך שנים רבות. התבוננותה של דיין בבני השבט היא התבוננות מתמסרת, צנועה, מכבדת. היא לא בוחנת את המסאים ותרבותם מתוך אמות המידה שבהן הגיעה מצוידת מהבית. במחיר ויתור על קשר עם מכריה ועל שלל הנוחויות החומריות שמציעה התרבות המערבית הכירה את המסאים כמו גם את הארץ שבה הם חיים והאקלים השורר בה, המכוננים במידה רבה את תרבותם.
הספר חף מידענות ריקה ומשחץ. דיין מתארת את חוויותיה בזהירות ובכנות, בדרך ההופכת את הקורא שותף לתהיותיה, לחולשותיה ולמי שמתפעם יחד עימה מגילוי התחכום המסתתר מאחורי ערכי המסורת והמערך החברתי המורכב של המסאים. בדרכה, החפה מביקורתיות, היא מתארת גם מנהגים שבתרבות המערבית נתפשים לא פחות ממחרידים, כגון שתיית דם ומילת בנות ומאתגרת את הקורא במשמעויות שונות מאלו שאליהן הוא נחשף דרך תקשורת רדודה המדבררת ערכים חברתיים מערביים הנכפים תדיר על חברות מסורתיות ומעקרים אותן מתוכן ולימים אף מקיום. במידה רבה, יותר משהספר מלמד רבות על המסאים ותרבותם ההולכת ונכחדת – זהו ספר שיכול ללמד את הדרך הנכונה להכיר בה את הזולת, האחר באשר הוא. מומלץ בחום רב!

הספר, כתוב כולו כפניה אל הקורא, תייר אלמוני בפוטנציה, עם נחיתתו באי הקריבי אנטיגואה. הוא פוער צוהר אל פצע גדול שממאן להירפא, פצע שאף פעם לא נוח להציץ לתוכו. הפצע הזה סמוי מן העין. כלומר, הוא כה גלוי עד שבמקרים רבים לא מבחינים בו כלל. קיומו כה נוכח עד שהוא נראה כמצב טבעי, שגרתי, נכון ונורמאלי. אדם נזקק למידת רגישות רבה ולמיומנויות מיוחדות, נרכשות, כדי להבחין שהוא בכלל קיים. נדמה שהספר הזה מבקש לעורר את הרגישות הזו והופכה לכלל מיומנות.
קינקייד, המחברת, היא עצמה ילידת אנטיגואה. האי הזעיר מפורסם בעולם אך ורק בהיותו יעד תיירות אקזוטי, אי שם בקריביים. עבור התייר המזדמן תושביו אינם אלא כלונסאות התומכות בתפאורה אקזוטית של חופים זהובים, תכול גלים, כפות דקלי קוקוס מרשרשות ברוח ושמש חמימה. אל להם, לילידים, להפר את שלוותו של התייר. סוף סוף הוא קם ועשה מעשה, שילם ממיטב כספו ויצא לנופש. הרי חיי היום יום שלו כה עמוסים, כה מתישים! אך מה קורה כשהתפאורה קורסת וחושפת את השלד הרעוע שעליו היא ניצבת?
כגודלו של האי ובהתאמה לשמו הספר "מקום קטן" איני גדול. הוא יותר חוברת קטנה מאשר ספר, אך הרבדים המקופלים בין דפיו המעטים רבים מאוד! במילותיה חושפת קינקייד את לבה המרוסק. היא פונה אל דמות התייר הערטילאית המגיעה לחופשה באי, תייר שהוא גם כול אחד מקוראיה. בלשון פשוטה, חדה ומאופקת היא שוטחת את הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין מה שהתייר מבקש למצוא באי במהלך חופשתו לבין האופן שבו מתנהלים חיי המקומיים. קינקייד מתארת את כול המצוי מחוץ למתחמי התיירות: את השעבוד של בני המקום לאדם הלבן - הכובש הבריטי, את הכחדת התרבות העשירה שהתקיימה שם בעבר - תרבות שבעיני המקומיים עצמם הפכה סמל לנחשלות ולבערות, אך בעוד ניסו המקומים לאמץ לעצמם תרבות חדשה, "נאורה", מעולם לא התקבלו אליה ומעולם לא הפכו לחלק ממנה. הם לא הגיעו למחוז חפצם החדש ובמקביל איבדו את הדרך לשוב אל המקום שממנו יצאו. קיינקיד מתארת את השבר החברתי והמוסרי שלא תוקן גם כיום, לאחר אי אילו עשורים של 'שלטון עצמי'.
לשונה של קינקייד חדה כתער אך מאופקת. היא חפה מאפולוגטיקה או רצון למצוא חן. היא מתנערת מכול שייכות; היא בוודאי לא קשורה לכובשים ולשפתם (שהייתה לשפת אנטיגואה ולכן גם לשפתה), אולם היא גם לא אנטיגואית, שכן להיות אנטיגואי זהו מושג מופשט, זהות שהוכחדה זה מכבר והושלכה אל מחוץ להיסטוריה המסופרת. העצוב ביותר בדבריה של קינקייד הוא שלפצע החשוף שהיא מתארת אין מזור ואין תקנה. הפצועים בו, כמו בעלי מומים ומחלות קשות, גם לא מתנחמים בנחמת רבים. זהו ספר חובה לכול מי ששוחר מסעות בעולם ומפגש אמת עם הזולת. יפה וחשובה הקריאה בו יותר מפעם אחת, שכן מקופלים בו רבדים טעונים מכדי גילויים בקריאה אחת.

ספר המסע של איליון נעדר באופן מוחלט ומתמיה כל עוגן גיאוגרפי, עד כי הוא מעלה תהיות לגבי מידת האותנטיות שלו. ואכן, במרוצת השנים נוסעים וחוקרים רבים ערערו על מידת אמינותו של הספר, על העובדה שאיליון היה דובר טיבטית ושאכן הגיע אי פעם לטיבט. הספר, פורסם בשנת 1936, כמה שנים לאחר שובה של אלכסנדרה דיוויד-נייל ממסעותיה המושכים בטיבט, שעליהם כתבה מספר ספרים ושעליהם הרצתה בפורומים רבים. ייתכן מאוד שאיליון שאב מידע רב על טיבט ממנה. "בטיבט הסודית" מתייחס אל תקופה שבה היתה הרמה הגבוהה בעולם סגורה ומסוגרת בפני זרים, אולם באף מקום לאורכו לא מוסבר מדוע. לדעתי, היה מקום לצרף למהדורה העברית הקדמה מבארת שבה יוסבר המצב הפוליטי והמדיני בטיבט באותו זמן, פשר היותה של טיבט סגורה בפני זרים וכן סקירה של הנוסעים המערביים לטיבט באותו זמן כמו גם התייחסות לאמינותו השנויה במחלוקת של המחבר.
איליון מרבה בתיאורי הלל ושבח עצמיים באשר ליכולותיו הפיסיות, עמידתו במצבי קיצון וכושר האילתור שלו. הוא גם מתהדר בציוד מסעות מיוחד שטיבו לא ברור. בסקירתו את החברה והדת הטיבטית הוא עושה הפרדה מתמיהה בין לאמות לבין נזירים שאינם חיים במנזרים. את הלאמות הוא מתאר כמניפולטיביים, נצלנים ותאווי בצע. עיקר העניין בספר מצוי בהשוואות שעורך המחבר בין העולם המערבי לבין טיבט והעולם המזרחי, אולם לצד שפע הרהורים ותהיות נראה כי המחבר, המעלה שלל נושאים ראויים למחשבה מעמיקה, שב וכושל בהתייחסותו המורכבת אל הדברים ומסכם כי טיבט היא מקום רוחני וטהור בעוד העולם המערבי טובל כולו בחומר.

אין הרבה ספרים שכבר ב"תודות" מעלים חיוך על פני הקורא ומזמינים אותו להמשיך בקריאה. כזה הוא הספר "לצחוק על הבודהא", שגם בהמשך אינו מכזיב. הספר משופע במגוון מתורגם של שירי הייקו, סנריו (שירה סטירית, כנה, החותרת לאמת) וקוואנים (טקסטים קצרים, המובאים כשאלה, כשיר ועוד המכילים פרדוקס מובנה שלא ניתן לבארו לוגית, שהמורה מגלגל לפתחו של התלמיד) נפלאים. לצד הטקסטים המתורגמים יש בו ביאורים נהירים ויפים, המציגים את מורכבותה ועומקה של הגות הזן ואת האופנים השונים, שלעתים הם הומוריסטיים, סאטיריים ואף גרוטסקיים השבים ומנפצים את האחיזה בהמשגות ובמילים על מנת להשיג את אותה תודעה גבוהה, נטולת אחיזה ובלתי ניתנת לתיאור.
הספר מתיימר להבחין בין תפיסות שהיו נהוגות בבודהיזם הקדום לעומת תפיסת העולם של הזן-בודהיזם ואף מבקר את הדוגמתיות החד-ממדית של הבודהיזם הטיבטי (עמ' 162), אולם בספר שנפתח בסקירה של ראשית הבודהיזם היה מקום לדעתי להרחיב על אודות האופן שבו הבודהיזם על כל פלגיו כבר מתקופות קדומות ביותר שב ושובר מושגים וקונבנציות, יוצר פרדוקסים ומאתגר את התודעה. לדוגמא: סיפוריהם של המהאסידהאס, שלכל הדעות רבים מהם עונים להגדרה "טריקסטר" (מונח מתמיה משהו המופיע בספר בהתייחס לאדם תעלולן-תחבולן, שובר מוסכמות לצורך דיון מחודש בהן והגדרתן מחדש). בנוסף, משמעות המושג "טטהאגטה" (עמ' 28) אינה "ככות", כי אם תיאור של הבודהא, שלאור העדר התקפות האונטולגית המבדילה בין סמסארה לנירוונה "כך בא וכך הולך" (פירוש מילולי של המושג בסנסקריט). "ככות" בסנסקריט היא "טטהטא". אי הדיוק הנ"ל חל על תעתיקים שונים וממשיך ברישול מה בהגהת הספר.

אין ספק שספרו של גתין הוא אחד מספרי המבוא הטובים ביותר שפורסמו עד כה על בודהיזם. התרגום לעברית קולח, מוקפד ונעדר טעויות הקלדה ועריכה (דבר נדיר בימינו!). פרופסור גתין רקח עבור הקורא חיבור מיוחד בין ההיסטוריה הבודהיסטית לבין האופן שבו התפתחה ההגות הבודהיסטית. בעוד לא אחת מוצגת האמונה הבודהיסטיתצ כניהיליסטית וכמתכחשת אל המציאות היומיומית, הספר מציג באופן נפלא את הקשר ההדוק שבין חשיבות השמירה על מוסר לבין מהות התרגול. גתין גם מעיד על ההקבלה הנפלאה הקיימת בין תפישות קוסמולוגיות (שבמערב נהוג לא אחת לבטל או לא להתייחס אליהן) לבין מצבי תודעה שונים וממוסס את התפיסה הדיכוטומית המפרידה בחדות בין פלג התרהוואדה (היניאנה) למהאיאנה. הסקירה הסיסטמית, המקטלגת, המוצגת בספר שבה ונשברת על ידי הצגת האופנים השונים שבהם נקשרים הדברים בפועל; במקביל, ללא התייחסות אל מוקדם ומאוחר ואל עיקרי וזניח. במובן זה הספר בנוי על פי עקרון בודהיסטי מובהק ומרכזי - תלות הדדית. למרות שמדובר בספר עיון קלאסי, כרוכות בו פרשנויות רבות ומובאות מטקסטים קדומים המעניקים לקורא ניחוח עשיר של חוויה. גם כאן, האופן שבו נשזר לימוד עיוני סכולסטי עם שמץ של התנסות אישית, דרך ההגשה של התכנים בודהיסטית מאד.
המבקש להעמיק בכל סוגיה שמועלית בספר יימצא הערות שוליים למכביר, מילון מונחים בסיסי והפניות לספרות ענפה ומגוונת.
אין ספק שזהו ספר תמציתי ומעמיק שמאיר סוגיות בודהיסטיות שונות באור שעשוי לחדש גם למי שכבר עשה כברת דרך בקריאה ובתרגול של הדרך הבודהיסטית.
במסגרת הסקירה הרחבה מפתיע שגתין לא נדרש להתייחס לנקודה עלומה למדי ומוזנחת – כיצד זה שהבודהיזם שקנה לעצמו אחיזה איתנה בהודו, נפוץ ממנה אל חלקים גדולים בדרום ובמזרח אסיה ובסופו של דבר נכחד בכור מחצבתו (דבר שמוזכר אך במשפט בעמוד האחרון של הספר).

הספר עוסק בנושא שעליו עד כה כמעט לא נכתב מאומה בעברית: הברהמנות והאופנישדות. האנתולוגיה החדשה הזו הוא כאבוקה המאירה את הדרך במבוך הנפתל והמורכב של ההגות ההודית אל מקורותיה. תרבותה של הודו מורכבת נדבכים רבים. דווקא את הקדומים ביותר, המהווים את התשתית, קשה עד מאד להבין. בשל מורכבות וזרות הרעיונות המגולמים בהם לרוב נמנעים מלהתעכב עליהם. הספר נפתח במספר מבואות מצוינים העושים סדר בספרות ההודית הקדומה ומנהירים את עקרונות הפולחן הוודי ואת משמעויותיו כמו גם את אופן התנהלותו של האדם ההודי הקדום בעולם ואת תפישתו את המוות. בהמשך, מובאים טקסטים קדומים – חלקם בשלמותם ואחרים בחלקיהם הנבחרים. הטקסטים המתורגמים לעברית ברוב כישרון על ידי המחבר, ד"ר צחי פרידמן, הישר משפת המקור - סנסקריט. הברהמנות נמנות על החיבורים הקדומים ביותר שהשתמרו בהודו וכוללות הנחיות והסברים לגבי אופן ביצוע הפולחנים הקדומים. האופנישדות, שנכתבו בין המאות השמינית לשלישית לפנה"ס, סימנו את ראשיתה של תקופה חדשה ומהפכנית בתת היבשת. מתוארים בהן סיפורי בריאה שונים וסיפורי חניכה של מורה לתלמיד. מיוצגות בהן דרכים רוחניות מאתגרות ולראשונה מופיעים בהן עקרונות וחוקים קוסמיים כגון כוחה של ההברה המקודשת אום, מושג הקרמה, גלגול הנשמות והלידה מחדש. יותר מכל יש באופנישדות התנגדות לסדר הוודי הקדום ולאוליגרכיה הכוהנית על מעשי הפולחן שלה ופנייה מדיטטיבית אל העצמי, "האטמן", תוך המרת הקורבן החיצוני בקורבן עצמי.

והנה ציטוט קצר מהספר המעביר היטב את תמצית רוחם של החיבורים המתורגמים שבו:
"הבורא ניקב את הפתחים כלפי חוץ,
לכן מבטם של הבריות מופנה החוצה, ולא אל תוך עצמם.
חכם אחד, בבקשו את האלמוות,
בעיניים עצומות,
הפך מבטו אל העצמי."
(קטהה-אופנישד, 4, 1-3)

מומלץ בחום!

הספר היפה והחשוב הזה מביא מבחר מהשירים הבודהיסטיים הקדומים ביותר שהשתמרו. השירים מתורגמים לראשונה לעברית בקפידה נאמנה וישירות משפת המקור – פָּאלי (!). למרות שהשירים מאוחרים לימיו של הבודהא ובחלקם קיימים רבדים בני תקופות שונות, במרוצת השנים הם הלכו ונתפסו כדבריו של הבודהא עצמו ונכללו בקאנון הבודהיסטי.
השירה הבודהיסטית הקדומה איננה עוסקת בהתבוננותו הייחודית של האדם על חייו הפרטיים, אלא משקפת מושא תודעתי קולקטיבי ומכילה תיאורים של מצב התודעה העליון, ערכים חברתיים נעלים כגון דמות המסתגף וסוגיות המצריכות בירור כמו מערכת היחסים בין הסגפן לבין כלל החברה. יופיים של השירים הוא בהצגתם ספקטרום רחב של התייחסויות אל מושגי מפתח באמונה הבודהיסטית. למשל; ההישג הנשגב של הנזיר, ניתוק כל אחיזה בעולם, מתואר בחלק מהשירים כשחרור מהמוות וממסכת הגלגולים הסמסארים, בעוד שבשירים אחרים הוא מתואר כהשגת שוויון נפש מלא כלפי כל מה שצופן העתיד. יש שירים שבהם מתוארת הנירוונה כהכחדה מלאה ויש שירים שבהם היא מתוארת כתפיסת ההוויה המוחלטת והצלולה שכלל אינה ניתנת לביטוי. מדהים לגלות שכבר מראשיתה האמונה הבודהיסטית רבת פנים, כמו מתחמקת מהגדרה כללית חובקת. אביתר שולמן, המחבר, מדגיש כי השירה מבטאת חוויה ורגש ואינה תיעוד היסטורי. בהמשך לקו זה מורכב הספר ממבואות קצרים ומביאורים של מושגי יסוד שמסייעים להבין את הביטויים והמשלים השזורים בשירה הקדומה. את הממד הפואטי של השירים מותיר שולמן בלתי נגוע, ממתין לחווייתו הבלתי אמצעית של הקורא המתמסר.