ספר מעולה. טוב, מה אפשר להגיד, אני כנראה אוהבת את קארין ארד. אומנם מעולם לא נפגשנו, אבל יש בה משהו יוצא דופן. גם ככותבת וכנראה גם כאדם.

למרות שאני מגדירה את הספר 'מעולה', היו לי כמה השגות לגביו, והנה הן: קודם כל, היתה לי בעיה עם הקולות של גיבוריה של ארד. רנטה נשמעה לי די דומה ללואיס וגם לעיתים הרגשתי שקארין ארד עצמה מדברת מקולו של לואיס. האם זה נורמלי שפסיכיאטר מבוגר יחסית ידבר כמו תל אביבית בשנות העשרים או השלושים לחייה ויגיד "יו"? לא יודעת. אולי היתה לארד מטרה בזה.
כן אהבתי את הקול ואת הדמות של שילה, דמות עגולה, "גדולה מהחיים" - תרתי משמע, ותעוזנית. גם חיבבתי את דמותה של "ברטה השמנה" (ואגב, מאוד אהבתי את בחירת השם הזה. צעד חכם מאוד מצד ארד) ובעיקר אהבתי את דמותו של "הדר/שאומברה". לו דווקא היה קול מיוחד מאוד. שונה, אחר. אהבתי את איזכור הנטיות המיניות שלו. זה גם היה קטע שונה ומעניין, ובעיקר מפתיע.
אבל עדיין, היו חסרות לי דמויות אחרות. אולי בצבע אחר, ממוצא אחר. היה נראה שרוב הדמויות הן לבנות (שטיינהרדטיות כאלה...), אשכנזיות, שבעות. מה עם איזו דמות של אתיופית (כמו שלמשל עשתה בחוכמה אורלי קסטל-בלום ב"חלקים אנושיים"), תימנייה, מרוקאית, אולי עובדת זרה, משהו קצת שונה שיאיר באור אחר את הדמויות האחרות? משהו - ומישהו - עם קול לגמרי לגמרי שונה?

היתה לי הרגשה במשך הקריאה, שארד קראה ואהבה את כל ספריה של הסופרת המצוינת לימור נחמיאס, ובעיקר משום מה שאבה השראה מספרה "סרט לבן על כיפה אדומה" בכתיבת "שתיקתה של סוף". גם הרגשתי השראה מסוימת בכתיבתה של ארד מספריה המוקדמים של עירית לינור (ובעיקר מ"שתי שלגיות", בהקשר של המפגשים עם האקסים של סוף).

עוד נושא שחרה לי מאוד הוא טעויות ההגהה שבספר. אם הספר היה יוצא באיזו הוצאה קיקיונית או במימון המחברת, לא הייתי מעזה לומר דבר. אבל הוא יצא ב"ידיעות ספרים". הוצאה בינונית למדי אומנם, אך מכובדת לכל הדעות. בנוסף, על הספר חתומה העורכת ענת לויט, וגם עורכת הלשון רנית שחר, אז איך זה יכול להיות שבעמוד 19 בשורה הרביעית מהסוף כתוב "שני הנשים" במקום "שתי הנשים", או בעמוד 153בשורה השישית מהסוף כתוב "כלשעצמו" במקום "כשלעצמו" ועוד כהנה וכהנה? סליחה על ההערה, אבל אני בהחלט מקווה שהיא בונה, ושבספרה הבא תבקש ארד מגיהה עם "עיניי נץ", כי מגיע לה את זה.

קארין ארד היא אדם מלא בתובנות ורואים את זה בספר. היא לא היתה צריכה "להאכיל אותנו בכפית" בנוגע לקשר האישי שבין סוף ללואיס. הבנו את זה די באמצע. לדעתי היה מספיק לציין את זה פעם אחת ולא שוב ושוב לטחון את הנושא שלואיס מהרהר כמה סוף דומה ללינה. אוקיי, קאריני. אנחנו קוראות חכמות. הבנו. תני לנו קצת קרדיט.

ועדיין, למרות הכל, זהו ספר מעולה, רגיש, חכם ומלא בתובנות. אז... תודה לך, קארין. ריגשת אותי ואמשיך כנראה לעקוב אחרי יצירתך האמנותית החשובה כל כך לאנושות. כן. ממש ככה.