ביקורת ספרותית על האשה השניה מאת יאיר לפיד
ספר לא משהו

---

"כך שהחלטתי להרחיב את העסק וברגע של השראה שלחתי את עצמי לקורס מתקדם של אבטחת-אישים בחוף פלמחים. במשך עשרה ימים קפצנו ממכוניות נוסעות, עבדנו על תרגילי ,תוציא לו את הסכין מהיד ותשבור לו את קנה-הנשימה, והתאמנו בחילוץ מהיר של הלקוח ממקומות סגורים. באופן מפתיע, די נהניתי מזה. אבטחה היא לא עסק מורכב. אתה צריך לדעת לירות, להרביץ ולדבר בנימוס. היו לי לפחות שניים מתוך השלושה" (עמוד 17).

"האשה השניה" (הוצאת קשת, 2006) הינו הספר השלישי בסדרת ספרי המתח מאת הסופר והעיתונאי הישראלי יאיר לפיד, המתארים את עלילותיו של הבלש הפרטי ובלש המשטרה לשעבר ג'וש שירמן. שירמן הוא בלש פרטי ובלש משטרה לשעבר. דמותו של שירמן נוצרה בהשראת יוצרו של הבלש הפרטי פיליפ מרלו, הסופר ריימונד צ'אנדלר, אשר שנא עובדות יבשות ועל כן מיעט בפרטים ביוגרפים ברורים לגבי הגיבור שלו. שירמן, גבר גבוה, גדל גוף וחזק, כבן ארבעים, אשר לפיד מתארו תמיד כמי שנגרר לפעולה מתוך כורח ולא מתוך רצון, וכמי שנאבק ללא הצלחה במשקל עודף. הוא יליד תל אביב וחי לבדו בדירה ברחוב מאפו בתל אביב. הוא סוליסט ומעין "זאב בודד". בנעוריו נהג להתאמן באגרוף וקרב מגע. את שירותו הצבאי עשה שירמן בגולני, שם הוכשר כלוחם ועבר קורס מ"כים חי"ר. לאחר מכן יצא לקורס קציני חי"ר ועם סיומו שב לחטיבה כמפקד מחלקה. את ראש פינה למשל, הכיר בגלל "המסעדות הקטנות שהיינו הולכים אליהן לאכול שקשוקה כשהיינו חוזרים מהמילואים בלבנון" (עמוד 164). לאחר שחרורו מצה"ל התגייס שירמן למשטרת ישראל, ובמהרה עשה לעצמו שם כשוטר קשוח וישר שלו מוח אנליטי חריף. הוא שירת במשטרה כעשר שנים ופוטר לאחר שנתפס על ידי מפקד המרחב בעת שהיכה עציר בחדר החקירות לאחר שעזב את המשטרה פתח משרד עצמאי לחקירות פרטיות. לאורך סדרת הספרים מתגלה שירמן כצלף מיומן הבקי היטב בשימוש באקדח, וכן כבעל מיומנות גבוהה בקרב מגע ואיגרוף. חברו היחיד הוא קרביץ, שותפו לשעבר בבילוש וחברו מילדות, אשר הינו קצין משטרה בכיר. לאורך הספר כולו לא מוזכר שמו הפרטי של קרביץ.

אה כן, והוא נוהג בוולוו.

הספר נפתח בעת ששירמן, אשר מצא את עצמו ללא עבודה והרחיב עקב כך את תחום עיסוקו גם למגזר האבטחה, משמש כשומר ראשה של סופי קליינמן, אשתו השנייה של סוחר הסמים דוביק קליינמן. קליינמן הינו האיש שבראש ארגון פשיעה רחב היקף, העומד בפני צו הסגרה להולנד וכלוא בישראל בטרם משפטו. בני הנדל, עורך דינו של קליינמן, רוצה בשירותיו של שירמן משני טעמים. האחד הוא חששו כי נחי אביחיל, ראש ארגון הפשע המתחרה, אשר כנגדו הוא מנהל מעין "מלחמה", הכוללת חיסולים והתנקשויות בחברים בכירים בארגון ובהם אביו של אביחיל, עלול לפגוע בסופי כנקמה. הטעם השני הוא הפחד של קליינמן שמא סופי בוגדת בו עם מאהב בשעה שהוא בכלא. בתחילה שירמן נרתע מן העבודה בעבור קליינמן, אולם בשל העובדה כי הוא נותר ללא עבודה אחרת הוא מסכים. מהר מאוד מוצא עצמו שירמן בעיצומו של רומן אהבים עם סופי, אותה הוא אמור לאבטח. באחד הלילות ישנו חשד לפריצה לוילה בה גרה סופי בתל ברוך. אף כי אין בחשד ממש העימות שפורץ עקב כך בין שירמן לסופי מביא לסיום פרשיית האהבים. זמן קצר אחר כך נרצחת סופי באכזריות. רימון יד שהושלך לעברה בכניסה לביתה הורג אותה במקום. קליינמן, בעלה הכלוא אשר זועם על ג'וש בשל הרומן שניהל עם אשתו, פוקד על שניים מן הבריונים שעובדים עבורו, סרגיי 1 וסרגיי 2 להכות את שירמן. על אף זאת שוכר קליינמן את שירמן למצוא את מי שרצח את אשתו. במקביל מנהל שירמן, עבור אלה, זונה לשעבר, חקירה כדי לאתר את אחותה התאומה.

הבעיה עם הספר שהוא חיקוי. כשלפיד לא ממחזר את הבדיחות שלו או את המשפטים השנונים, בהם כבר השתמש בהצלחה (צריך להודות ביושר, אוהבים את לפיד או לא, נגדו או בעדו, לפיד יודע לכתוב היטב) בספריו הקודמים (באופן אישי, אני חושב שספרו "החידה השישית" הוא ספר מתח בלשי מצוין), הוא מחקה את הקלישאות של גדולי הז'אנר, צ'אנדלר והאמט. הספר רווי במה שמכונה באנגלית "name-dropping" של מקומות בילוי, בתי קפה ורחובות בתל אביב, אבל מעבר להם אין דבר. הדיאלוגים צפויים, העלילה קלושה (לפיד אף לא טורח על הפרטים. אף שאני לא משווה בין לפיד לצ'אנדלר, האחרון בחיים לא היה טועה וכותב למשל, שלאקדח מסוג גלוק יש נצרה, כאשר אחד הדברים המייחדים את האקדח הספציפי הנ"ל הוא היעדר הנצרה). הספר גם סובל, לטעמי (ואני לא חושב שאפשר להגדיר אותי כצמחוני או כמתחסד), מעודף תיאורי סקס וולגרים ומיותרים. אבל מה, הוא נעים לקריאה וזורם. ספר טיסה ולפח קלאסי. בהתחשב בספר הקודם והמצוין בסדרה, ממש מאכזב. אפשר לא יותר וממש לא חובה

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על האשה השניה