ביקורת ספרותית על המגש והכסף - מדוע דרושה מהפכה בצה"ל - המצב הישראלי # מאת עפר שלח
ספר מעולה

---

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי." (עמוד 49)

המגש והכסף הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כח"כ במפלגת "יש עתיד" וכיו"ר הסיעה), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. הרציונאל, כפי שמנסחו שלח, שעל-פיו נבנה מודל השירות בצה"ל, וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, היה כדלהלן: "בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) על-פי שלח: "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) וכי יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים כמו גם במודל הכשרת הקצינים והמפקדים הבכירים בצה"ל ובצרכים והאתגרים הביטחוניים אליהם הוא ערוך. כמו כן דן הספר בסוגיות כגון הרלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי, מלחמת יום הכיפורים, אינתיפאדת אל-אקצה ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מודל שירות המילואים, תקציב הביטחון ומלחמת עיראק. מקור שמו של הספר בשירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף". במהלך המחקר ראיין המחבר בין היתר את אביו, אל"מ חזי שלח, אריה נייגר, השר לשעבר משה ארנס, אל"מ שאול אריאלי, רא"ל משה יעלון, הד"ר יגיל לוי, שאול מופז, עמירם לוין, אמנון ליפקין-שחק, עוזי דיין, דן מרידור, שמעון נוה ודב תמרי. כמו כן רואיינו קצינים רבים בשירות פעיל אולם המחבר נמנע מלזהותם בשמם.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה). לראייה מצטט שלח את האלוף עמירם לוין באומרו: "אצל האמריקאים הקצין צריך למלא את המטריצה- הוא צריך הכשרה מסוימת, בציונים מסוימים, וחייב למלא איקס תפקידים במהלך שירותו. בצה"ל הכל אישי: מפקדים מליגה לאומית מביאים מפקדים מליגה לאומית, אבל ליגה א' מביאה ליגה ב' שמביאה ליגה ג'." (עמוד 94) שלח קובע כי ההבדל בין צה"ל לצבאות מקצועיים הוא תהומי, כך למשל בתארו את קורס הקצינים בו השתתף: "כמו חיילים מורעלי צבא בכל הזמנים, גם צוערי קורס הקצינים שבו השתתפתי, לפני כמעט עשרים וחמש שנה, התייחסו לחיים עם דרגה על הכתף במלוא הרצינות. גם מי שלא תיכנן קריירה צבאית- וזה היה הרוב המכריע- ידע שהוא עומד בפני פרק חדש וחשוב. יחסית למסלול בצנחנים או בגולני, בה"ד 1 היה מקום שסיפק הרבה זמן פנוי. חלק גדול מהזמן נוצל (או בוזבז) לשיחות על 'דמות הקצין'. כדי להבחין בין הדרגה והג'וב שעמדו לפנינו לבין 'הדמות'- הקוד שיחייב אותנו מיום סיום הקורס- השתמשנו בשתי מילים שונות: המעמד היה 'קצין'; הדמות היתה 'אופיצר'. במילה הארכאית הזו, שמעלה במחשבה קצין פרוסי משופם במדי הוסארים צבעוניים, התכוונו לאתוס שהדרגה נושאת עמה; לקובץ הלא- כתוב של כללי התנהגות, שאם אינך מוכן לקבל אותו עליך, אסור לך לשים את הפס על הכתף." (עמוד 83)

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך נאמר לי ולחברי בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה הבקי בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף בצה"ל (מיוצאי הצנחנים שגם כונה בשעתו "האדם החושב" של המטכ"ל), הטוען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר (עד רמת המג"ד) אולם "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים מופז, אשר: "היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." ("צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון: "המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)

הדברים רק ממחישים את חוסר ההתאמה של דן חלוץ, טייס קרב בעברו, לתפקיד הרמטכ"ל, אליו נבחר לאחר שהועדף על פני האלוף גבי אשכנזי, איש חטיבת גולני, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה, משום שהיה חסר הכשרה מתאימה לתפקיד. הדבר רק מתחזק נוכח העובדה כי הרמטכ"ל מפקד בלחימה על כלל צה"ל כמו גם משמש כמפקד הישיר של הפעלת הכוח היבשתי. זאת בניגוד לכוח באווירי או הימי עליהם מפקדים בכפיפות לרמטכ"ל מפקדי הזרועות. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89) לא ניתן להימנע בעת קריאת הדברים מלהיזכר במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על צה"ל קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, איש הקומנדו הימי, מפקד אוגדת השריון 366, מהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון) שפיקד על מיטב היחידות (יחידת אגוז, השייטת וחטיבת גולני במבצעיה המוגבלים) בעת השהייה בלבנון וב"עימות המוגבל" אולם לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות.

למי שחושב שמשהו השתנה בצה"ל מאז הרי שמסלולם של שני הרמטכ"לים האחרונים אינו שונה כלל וכלל. אשכנזי עשה מסלול מלא בגולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי: "עשרות שנים הייתי בתפקידים קרביים, תחת אש. מלוחם ועד מג"ד ומח"ט צנחנים, מפקד אוגדות בשטחים ובלבנון." (מתוך הכתבה "האלוף גנץ: אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום טוב יותר" מאת עמוס הראל, באתר "הארץ", 31.12.2010) ובראיון אחר הוסיף: "'לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח - זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, עיתון "במחנה", 06.01.2011) אמת, גנץ השתלם בלא מעט קורסים ואף כיהן, מאז שמונה לאלוף (בגיל 42 גם כן), בחמישה תפקידים במטה הכללי, אולם האופן שבו תיאר את המסלול מבהיר כי מה שהיה הוא שיהיה. "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)

שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. לא בטבע המלחמה אמנם, שנותרה כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אבל כפי שהגדיר זאת שלח עצמו: "כשאני התגייסתי לצנחנים לפני יותר משלושים שנה, השירות הזה כלל אימון והתכוננות למלחמת מגן, ופשיטות על יעדים שנתפסו כצבאיים מובהקים. מי שמתגייס לשם היום יודע שמצפים לו ימים ארוכים בחיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית, ומבצעים כמו "עופרת יצוקה", שבלי קשר להצדקה שלהם מהותם היא הרבה מאוד אש על מעט מאוד אויב." ("יחידת הסער שקם" מאת עפר שלח," nrg מעריב", 11.08.2009) היעדר הכשרה בצה"ל הביא למצב ששרר בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, כאשר שבעה מתוך שמונה מפקדי חטיבות, כולם אנשים ישרים ואמיצים, שעמדו בעבר במבחן האש, לא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון: "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל. זה הרבה יותר ממה שעשו במבצעים מסובכים במקומות אחרים". (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין בלייזר, ‏מרץ 2007, עמוד 95) והוא עשה כן, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותו אינסטינקט וסט תכונות שהזכיר שלח של מפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים, ולא מתוך ההבנה כי שם המקום אשר (בהתאמה לקלישאה הנכונה כשלעצמה) בו הוא כמפקד יכול להשפיע באופן מיטבי. אמת חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך. ספרו של שלח נכתב בטרם מלחמת לבנון השנייה אולם כשקוראים את הפסקה הנ"ל: "בצה"ל, מצב שכזה היה הופך להיות מה שקרה לא פעם: קרב גבורה, שהוא שם הקוד הצה"לי לקרב מרובה הרוגים. מדובר בדרך כלל באירוע, שבו נשברה שרשרת הפיקוד הפריכה, וכל חייל או מפקד זוטר פעל לבדו, בגבורה אישית, אך ללא מקצוענות צבאית יחידתית – ולפיכך שעות הלחימה הארוכות וריבוי הנפגעים." (עמוד 96) לא ניתן להימלט מן ההבנה שכך בדיוק התנהלו הקרב בבינת'- ג'בייל, בסמטת המוות בג'נין במבצע "חומת מגן" וכן גם בפעולת ההשתלטות של שייטת 13 על הספינה מרמרה. ולא שלא היה ממה ללמוד ולא שלא נכתבו תלי תלים של לקחים ושצה"ל לא יודע לפעול אחרת. כך למשל ניתן לציין לחיוב את הקרב לכיבוש שכם במבצע "חומת מגן", את מבצע "נערי החוף" של יחידת מגלן ואת לחימת גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים במארון א-ראס (שהיה למעשה המהלך הגדודי הראשון שהוביל מפקדו, קצין הצנחנים נמרוד אלוני, בין שבלחימה ובין שבאימונים).

שלח מציע מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש: "בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98) ומה הרבותה של זה? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומים לכאורה (ולכאורה בלבד) שלהם ולהיות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר ולחצי דבר. ושנית: "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הערת אגב, דוגמה לרעיונות שמעלה שלח בספרו נוגעת לתחום ההדרכה: "הצלע השלישית של התפקידים הצבאיים, ההדרכה, מוזנחת עוד יותר. פרט לפיקוד על בית הספר לקצינים, ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם - ולא יסומן כמי שדרכו תמה - תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס." (עמוד 88) הדברים אגב נכתבו כמעט עשור בטרם הודיע הרמטכ"ל, בני גנץ, בסוף אוקטובר 2012, על מינוי תא"ל הרצי הלוי למפקד פו"ם הבא. הלוי פיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים ובהמשך על אוגדת הגליל. ניתן רק לקוות שמדובר בסנונית ראשונה המבשרת את בוא האביב.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון. מאז כאמור אירעו מלחמת לבנון השנייה, מבצע השמדת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו שב מאז לכתוב ב"מעריב" הנחה תוכניות בערוץ 10 ונבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", אולם הספר נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ספר מרתק, במיוחד לאור הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי בהקשרי צבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. מומלץ ביותר!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על המגש והכסף - מדוע דרושה מהפכה בצה"ל - המצב הישראלי #