לא חוויתי הנאה כזו גדולה מקריאה כבר המון זמן. שמח לדווח שמדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי.
לספר הזה יש מקום מאוד מיוחד בלבי, כי בתור ילד אהבתי מאוד את ספרי נרניה ובמיוחד את "דורך השחר", שהיה בעיניי הטוב מכולם. אני עדיין זוכר איך הייתי קורא את הספר הזה בבית של סבא וסבתא, וכמה הייתי חושב עליו ומושפע ממנו.
לפני מספר שבועות, כשהחלטתי לקרוא את כל ספרי נרניה שוב, בפעם הראשונה כמבוגר (איכס), הזיכרון של "דורך השחר" היה אחד המניעים היותר מרכזיים. רציתי לחוות שוב את האושר והפליאה שהספר הזה גרם לי להרגיש כשהייתי בגיל חד ספרתי, ואני חושב שהצלחתי לקבל חלק מהקסם הזה גם היום.
"דורך השחר" הוא ספר מסע. גם פיזי, כשלוסי, אדמונד ובן הדוד המעצבן שלהם יוסטוס נקלעים לתוך המסע של הנסיך כספיאן וחבורתו לארצות הלא נודעות ממזרח לנרניה בחיפוש אחר שבע אצילים מחברי אביו של כספיאן, וגם ובעיקר מנטלי, כשכולם כמעט נאלצים להתעמת במהלך המסע עם פגמים אישיותיים ולהפוך לאנשים חזקים יותר.
אין כאן איזה כוח מרושע חיצוני, כמעט כל אתגר כאן הוא מאבק פנימי במידות רעות אנושיות, וככזה, הספר הזה הרבה יותר מדבר אליי רגשית מאשר מאבק במכשפה מרושעת לחלוטין. זה פשוט יותר מורכב, ניתן להזדהות ובוגר.
מלבד זאת, הספר הזה הוא חגיגה פסיכדלית שכנראה שאין כמוה בספרות ילדים למעט "אליס בארץ הפלאות"; ככל שהמסע מזרחה נמשך, דברים הופכים ביזאריים יותר ויותר (בערך כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", עוד יצירת מסע חיצוני ופנימי שהיא מושא סגידה עבורי. יש לי קטע עם מסעות פסיכדליים כנראה..), עם ארצות, דמויות ואירועים שמרגישים כמו התוצר של טריפ אסיד די רציני. יכול להיות שק.ס לואיס קיבל קצת מהחומר שאלדוס האקסלי לקח באותן השנים..
אני מאוד אוהב פסיכדליה ילדית שכזו, ובטח ובטח כשיש בפסיכדליה של הספר הזה גם אלמנטים של אימה. אני לא מאמין שהספר הזה נועד לילדים.. כנראה שהאהבה העמוקה שלי אליו בתור ילד מסבירה כמה דברים..
השילוב בין הפסיכדליה לבין מסע ההתבגרות, הסאבטקסט הדתי והאווירה הרוחנית של כל הספר הזה יוצרים תמהיל מכשף, מיסטי, בייחוד ככל שהמסע של הספר נע יותר ויותר ממחוזות הריאליה לתוך הסוריאליזם והמנטלי. זה ספר שמתחיל עם הרבה הומור ואקשן ונע באופן טבעי לגמרי לסיום די מדיטטיבי. פשוט יכולת כתיבה מדהימה, הכתיבה עצמה עוברת מסע משלה בתוך היצירה הזו.
אין לי ממש דברים רעים להגיד על הספר הזה, חוץ מכך שהלוואי שהוא היה ארוך אפילו פי שניים או שלוש. עצוב לי שסיימתי אותו, אפילו שיש לי עוד 4 ספרי נרניה להתענג עליהם מחדש.. אני לא יכול לחכות לקרוא את הספר הזה שוב!
"לוסי יכלה לומר רק זאת: 'זה ישבור את לבך.'
'למה', שאלתי, 'זה היה כל כך עצוב?'
'עצוב?! לא!' אמרה לוסי."
