זמן רב לקח לי לקרוא את הספר, כי היה לי קשה למצוא זמן להתפנות אליו בגלל הרבה עיסוקים אחרים. לפחות הצלחתי לסיים אותו.
אחרי שקראתי את הספר הראשון שאהבתי, לא יכולתי לוותר על השני. כזכור, זוהי סדרה שכאילו מקבילה ל״הארי פוטר״, כי יש לא מעט קווי דמיון, ואני אוהב את זה. כמובן שזה ספר חובה לאוהבי הארי פוטר שמחפשים ספרים דומים.
*בביקורת ייתכנו רמיזות לספוילרים (כלומר אני מדבר קצת מסביב לאירועים, ולא ממש אומר מה קרה).
אריק רקס בן ה-12 חוזר לאליפיום, שנמצאת בסכנה בגלל שבלור ודיימון שטיין, הבחורים הרעים, יתפסו את השלטון אם אריק לא יחזור לתחרויות ויזכה בהן במקומם. הוא גם מקבל מכתבים ממעריצה מסתורית, למרות שרוב הציבור מתנכל לו כי חושבים שהוא לרעתם.
יחד עם חבריו בתאני, ג׳ק, אוסקר, וחבר חדש בשם ג’אם, הוא עובר הרפתקאות וממשיך להתחרות ולהוכיח שיש לו את היכולות על מנת להיות מלך בעתיד.
יש משפטים מבדחים, יש מתח, הרבה פנטזיה, דברים לא צפויים ותגליות מפתיעות, הרפתקאות שלא כדאי להחמיץ ויש חשק להמשיך לספר הבא. יש קסמים שאהבתי לקרוא עליהם, כמו שלט-רחוק (ולא שרביט), יש דרקונים, טרולים, ציקלופים, מפלצות, שהוסיפו נופך אחר חשוב לעלילה.
יחד עם זאת, היו דברים פחות טובים בספר: סגנון הכתיבה הרגיש לי מאולץ. לסופרת יש דמיון והיא לקחה השראה מהארי פוטר, אין ספק, אבל היו אירועים שכאילו ״נתקעו״ עד שהעלילה המשיכה. לקראת הסוף אנשים שינו את דעתם מהר מדי, וקטע משמעותי נפתר במשפט אחד, למרות שכל הספר מתואר כמה הכל בעייתי. ההתחלה הייתה מעניינת. האמצע חזר על עצמו. אחר כך העלילה התקדמה טוב, והסוף היה מהיר.
מסר שהספר מעביר טוב הוא לא לשפוט אדם לפי מראה חיצוני. גם עזרה הדדית ושיתוף פעולה באו לידי ביטוי לא פעם. כדאי לקרוא, להנות מהפנטזיה ותוך כדי גם להבין משמעות ערכים.
הספר הראשון היה יותר דומה להארי פוטר וגביע האש, ובספר השני קווי הדמיון הלכו והתרחקו ככל שהעלילה התקדמה כך שבסופו של דבר הספר מצליח להפתיע ולמשוך את הקורא.
לא מצא חן בעיניי שהיו אירועים לא אמינים (גם אם זה במסגרת הפנטזיה), היה קיטשיות שמורגשת בכל מיני קטעים, היה מעצבן שאריק תמיד ניצל ברגע האחרון (אם כי מה רציתי שיקרה? ^-^), רוב הספר לא היו נקודות מפנה אז הרגיש לי שאני מאבד את הסבלנות לפעמים, הכתיבה הייתה צריכה להיות לפעמים פחות ״ילדותית״, או שטחית אני מתכוון, ולהעביר דרמה גם בצורה אחרת חוץ מאשר לכתוב ״אריק היה בטוח שהכל אבוד״ כל כך הרבה פעמים.
אני לא יודע אם הכתיבה אכן שונה בספר הזה, או שהתבגרתי מאז שקראתי את הקודם.
יחד עם זאת אהבתי בכתיבה שהכל ברור; גם אם יש מסתורין אז הקורא יודע מה לא יודעים, ויש חזרות על דברים כך שאם שוכחים משהו - אפשר לסמוך על הסופרת שתזכיר לנו את זה. מבחינתי זו נקודת זכות כי היא כמובן לא מתממשת בכל הספרים.
הפרק האהוב עליי הפעם - פרק 15, ״הציקלופים״, שבו אריק מסתובב ביער עם ג’אם והם נתקלים ביצורים גדולים בעלי עין אחת.
סך הכל אהבתי את הספר, וגם הייתי חייב לקרוא אותו בשביל להמשיך לשלישי... אבל יותר נהנתי מהראשון, כנראה.
(אם במקרה אתם שואלים אם אפשר לקרוא את השני מבלי לקרוא את הראשון ולהבין, אז אי אפשר, בניגוד להארי פוטר שכן אפשר).
