“ניסיון יוצא דופו של דיווידסון לברר את מקורות האהבה האנושית. גיבור הסיפור - והמספר העיקרי שלו - הוא גבר שבמהלך הקריירה שלו ככוכב פורנו מושך הספיק לזיין מאות נשים - חלקן בתחום המקצועי וחלקן אחרי שעות העבודה במה שהוא מגדיר "תחביב". הוא ציני, קצת משועמם מגרויים, בטוח שהוא יודע הכל על נשים ואהבה, עד תאונת הדרכים המחרידה שעבר, בה נשרף ואיבד את מראהו ואת אבר המין שלו, ואיבד גם את הביטחון שיש לו מושג מהי אהבה. הספר מורכב מסיפורים שונים - מתקופות שונות על אהבה אנושית מסוגים שונים. עיקר ההתמקדות היא בגרמניה במאה ה - 14 בה מתקיים סיפור אהבה בלתי אפשרי בין נזירה לשכיר חרב, אך הוא סוטה גם לסקנדינביה הויקינגית, לאנגליה לפירנצה וליפן באותה תקופה. הוא מעלה שאלות נוקבות לגבי מהות האהבה כמו - האם נכון המיתוס של "נפש תאומה" אחת ויחידה? האם האהבה יכולה לשרוד לנצח? ומה מייחד אנשים שיעדיפו את אהבתם על פני שרידתם, ויגנו על אהוביהם במחיר חייהם? וגם כמה אהבה נדרשת כדי לאפשר לאהובך לעזוב? הסיפור מעניין מאד, מקיף תחומים היסטוריים, פילוסופיים ודתיים מאזכר גם ספרים קאנוניים כמו התופת של דנטה, ובניגוד לדברי סארטר "הגהינום הוא הזולת" דייוידסון סבור שהגיהינום הוא האדם עצמו, ואין תופת חיצונית שתשווה לו. אהבתי את הספר אליו הגעתי אחרי הביקורת המופלאה של הקיסרית הילדותית (תודה!) ויש לומר רבים נוספים שנשבו בקסמו של הספר. ואגב גרגוילים - אלה פסלי אבן מפלצתיים שימשו מרזבים קישוטיים ואפיינו את האדריכלות הגותית, ומטרתם להפחיד - אנשים בחמת זעמו של האל, או רוחות רעות שלא יכנסו לבית. הלואי והיתה לנו היכולת להתעלם מהצורה (המפלצתית, המכוערת או אפילו הסתמית) להסכים ואף להצליח לראות את המהות. *”

“"רומן ביכורים יוצא דופן על אהבה ששורדת את אש הגיהינום וחוצה את גבולות הזמן." גרגויל הוא ספר על גיהינום, על דת, על כאב, על אהבה ועל היסטוריה. האם הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי? בהחלט. האם כתוב בצורה מושלמת ומדוייקת להפליא? אין שום ספק. נתקלתי בספר לראשונה כאן באתר. הכריכה סקרנה אותי, והתקציר הודיע לי חד משמעית שאין מצב שאני לא קוראת את הספר הזה . הספר הזה גרם לי להרגיש כאב נוראי מבלי לחוש אותו באמת. התיאורים המזעזעים היממו אותי, והדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להודות על כך שאני שלמה. יכולתי להרגיש דרכו את הכאב האיום של בן אדם שנשרף - גם גופנית וגם נפשית. הרגשתי את ההיסטוריה, את הנצרות, את חייה של נזירה במאה ה-14. הדמות הראשית היא כוכב פורנו ציניקן ואתאיסט בן שלושים ומשהו. אם הייתם שואלים אותי לפני קריאת הספר אם נראה לי שהייתי מתחברת אליו, הייתי עונה לכם חד משמעית - לא. אבל התחברתי. יותר מזה, יכולתי לחוש אותו בצורה מדהימה. הספר שוזר בתוכו ארבעה סיפורים מדהימים על אהבה ועל כאב - על נערה יפנית, זוג איטלקי, אישה שמחכה לבעלה ומשולש אהבה איסלנדי. הוא משלב בתוכו שפות, אמונות ותרבויות. הוא מביא לנו בפרטי פרטים את "התופת" מאת דנטה, שהגיבור חווה תוך כדי פגישת הדמויות מארבעת הסיפורים. הסופר , אנדרו דייווידסון, עבד על הספר במשך 7 שנים. הוא חקר על כל נושא שהוצג בספר ופירט אותו לפרטי פרטים. הוא תיאר במדוייק את התהליך שעובר נפגע כוויות, את החיים במאה ה- 14 - את האמונות הדתיות ששררו שם, את היחסים בין האנשים . ותרשו לי להודיע לכם דבר אחד - יצאה לו יצירת אומנות. ועוד דבר ראוי לציון - יעל סלע שפירו, המתרגמת עשתה עבודת על בתרגום שלה. היא לא פסחה אפילו על הפרט הכי קטן ופירשה את הכל, מה שבהחלט הוסיף לחוויית הקריאה והפך את הספר העברי לכזה שבהחלט לא נופל מהמקור. לסיכום: גרגויל הוא אחד הספרים הכי טובים שיצאו השנה, אם לא הטוב שבהם. אם בא לכם להתנתק מהמציאות ולחוות חוויה של פעם בחיים - אל תוותרו עליו.”

“זה נכון שאומרים שלא שופטים ספר לפי כריכתו, אך הספר הזה בעיניי היה יוצא מן הכלל. התאהבתי בו כבר ברגע שקראתי את שם הספר - גרגויל. והקסם המשיך עם קריאת התקציר הבלתי רגיל של הספר. כל כך בלתי רגיל שכבר ידעתי שזאת אהבה ממבט ראשון! הספר מתחיל בכך שהדמות הראשית, גבר יפהפה, שחקן פורנו ומאהב שרמנטי עובר תאונה דרכים כתוצאה מנהיגה תחת השפעת סמים והזיות שגורמות לו לסטות לעבר תהום. הוא מגיע לבית החולים על סף מוות, שרוף כולו עד היסוד. הרופאים מצליחים להציל את חייו-לא חייו וכך הוא שוכב ימים כלילות בהכרה-לא הכרה מסומם ממורפיום וחולם על הרגע שבו יצא מבית החולים ויוכל להתאבד בלי שאיש יפריע לו. הוא מספר על הכוויות שלו, בפרטי פרטים מצמררים... הוא מתכנן בקפידה יתרה את התאבדותו ובנתיים עושה רושם על הרופאים שהוא משתקם. תוך כדי שהותו בבית החולים הוא מספר את סיפור חייו מילדותו העגומה ועד היום, סיפור לא קל. אך חדות הלשון, השנינות הבלתי רגילה שלו והציניות עושים את כל ההבדל. הוא חד כתער, אפילו תחת השפעת המורפיום. הדמות שלו כל כך אמיתית וכל כך קל להתחבר אליה. הוא מושך אליו בצורה לא הגיונית כמעט. כל התוכניות שלו לגבי התאבדות משתנות, ביום בו נכנסת כרוח סערה לחדרו מריאן, פסלת סכיזופרנית שטוענת שהוא אהובה מזה 700 שנה ולהם היסטוריה משותפת. בלית ברירה בהתחלה, ומתוך סקרנות בהמשך הוא ממשיך לקבל את ביקוריה. היא מתחילה לספר לו את סיפור אהבתם העתיקה, ותוך כדי משלבת סיפורים נוספים מימים עברו מכל רחבי העולם, סיפורים לא שגרתיים כמוה. וכך הספר ממשיך בפרק אחד שמתמקד בהווה, ופרק אחד שמתמקד באחד מסיפוריה של מריאן. הגיבור אט אט מאבד את רצונו למות ומתחילה ההשתקמות האמיתית שלו. למרות הקליפה ההרוסה שלו הוא מתחיל לחיות באמת ובתמים בפעם הראשונה בחייו, לעומת העבר, בו חיצוניותו הייתה חסרת רבב אך מבפנים לא היה אלא ריקבון. אט אט הוא מתאהב בה, משתקם והם עוברים לגור ביחד. היא נעלמת לעיתים לכמות שעות בלתי הגיונית למרתפה, לגלף גרגוילים מן האבן. היא טוענת שאלוהים מדבר אליה ומורה לשחרר אותם מן האבן אל החיים. היא חוזרת אחרי כל סבב כזה של יצירה מטורפת וקדחנות חסרת גבולות, מותשת אל העולם האמיתי. בהפוגות הקצרות שלה בין התקף להתקף היא ממשיכה לספר לגיבורנו את סיפור חייהם מהמאה ה-14. לקראת סוף הספר ההפוגות בין התקף להתקף פוחתות והיא מבלה יותר זמן בעולם ההזיות והגילוף שלה מאשר בעולם האמיתי. כיוון שאלוהים מסר לה שנשארו לה 27 פסלים לגלף ואז היא באמת תוכל לנוח אחרי מאות שנים של חוסר מנוח. לאורך כל הספר מוזכרת יצירתו של דנטה - הקומדיה האלוהית - בה הגיבור מבקר בתופת בכור המצרף ובגן עדן. ישנו פרק בו הגיבור שלנו הוזה כתוצאה מגמילה ממורפיום, שהוא מגיע לתופת של דנטה וחווה חויה דומה לשלו. לדעתי הסופר חטא בפרק הזה. הוא ניסה לשוות לספר פן מיסטי נוסף אך לא עלה בידיו, הפרק היה בלי כל מוסר השכל או לקח בניגוד מוחלט ליצירה המקורית, ופשוט מיותר. הספר היה מושלם כמו שהוא לדעתי, ואם כבר להוסיף פרק כזה, אז לפחות עם מוסר השכל או לקח או פירור של משהו שיגרום לדבר להראות נחוץ. והפרק בהחלט לא היה נחוץ. חוץ מהפרק הזה שהרס את הרצף של הסיפור שהיה סוחף ממילא, הספר לדעתי מעולה. מעולה זאת מילה קטנה לתאר יצירה כזו יוצאת דופן. לא יצא לי לקרוא דבר או חצי דבר שמתקרב למקוריות של הסופר. הספר מלמד מספר תובנות על חיי האדם - איך האדם לוקח את חייו כמובן מאליו ומבין זאת רק לאחר תאונה כמו שקרתה לגיבור הספר. איך אהבה יכולה להכנס לחיים בכזו פשטות, כמו רוח סערה, ואיך באותה מידה מטורפת של קלות היא יכולה לאבד לנצח. הייתי חייבת לכתוב את דעתי על הספר ששבה אותי בצורה כזו, בדחיפות כזו, אחרי חצי שעה של עיכול סוף הספר. כיוון שהוא באמת יוצא מן הכלל. ואני חושבת שאפילו הביקורת החופרת שכתבתי לא תצליח להעביר איך אני מרגישה עכשיו. אני מקווה שיצא לעוד אנשים להגיע לתובנות של הספר ולהנות ממנו, לצחוק ממנו ולבכות ממנו, ולפעמים לכעוס כהוגן. הספר מקבל 5 כוכבים בלי היסוס.. לקרוא ולהפנים :)”

“ספר מהנה, מיוחד, מתחיל טוב בצורה יוצאת דופן, אם כי קצת דועך לקראת סופו, ובכל זאת – מומלץ. הוא עוסק באדם שעובר תאונה קשה, כמעט נשרף למוות, מגיע לתחתית התחתיות של הקיום האנושי, לשיא הכאב האפשרי, נוגע בשאול, ומשם מתחיל לטפס למעלה, כנגד כל הסיכויים. לטפס למעלה, זה אומר להתאהב, כמובן. והספר הזה ביסודו הוא סיפור אהבה. את ההתחלה מאוד אהבתי. גיבור הסיפור הוא אדם שעיסוקו בתחום סרטי הפורנו, והוא חף מכל מחשבה בעלת עומק, משמעות, אמונה, או אפילו רגש. כשהוא מתאר את רגעי הסבל שעברו עליו ועדיין עוברים, הוא מלווה זאת בהומור יבש ובציניות חותכת, ומייצר כמה מהסצנות הספרותיות היותר מיוחדות שקראתי. ברגעים האלה, על אף שלעיתים התיאורים קשים מנשוא ונאלצתי להסיט את מבטי מהספר ולדלג על כמה משפטים, הספר פשוט מצוין. עם הזמן, אנו מתוודעים לדמות מרכזית אחרת, אשה צעירה ונאה שמשום מה בוחרת לבלות את ימיה לצד מיטתו של הפצוע השרוף שלנו. האשה הזו מספרת לגיבור כמה סיפורים משונים, בעיקר סיפורי אהבה, שעוסקים באנשים אחרים וגם בו עצמו ובה, בתקופה קדומה אחרת... הדמות הזו מייצגת את האמונה, את משמעותם של הדברים, את האמת הנסתרת שמאחורי החזות השטחית של הכל. בשלבים האלה הספר הופך למשהו שנע על התפר שבין אתיאזם מוחלט לאמונה דתית עיקשת. המתח בין שני הקצוות הופך את הספר למרתק כל עוד נשמר שווי המשקל בין שתי הדמויות. האם האשה הצעירה לוקה בנפשה ומדמיינת? או שמא היעדר האמונה המוחלט והסקפטיות הבלתי נגמרת, הם אלו שנטולי הגיון? הבעיה מבחינתי היא שמשלב מסוים שווי המשקל מופר באופן בולט לטובת האמונה,הדת והמיסטיות ושם הספר קצת איבד אותי. אני נותרתי עם שתי רגליים על הקרקע, כשהסיפור פשוט פרח ועף לו למחוזות אחרים... ובסוף נשארתי עם הרגשה שאולי פיתו אותי בעורמה לסיפור אהבה מתקתק עם ניחוחות של דת. אולי. אבל בסופו של דבר מדובר בספר מרתק ומהנה שכנראה לא צריך לקחת ברצינות גדולה מדי. שווה בהחלט.”

“ניסיון יוצא דופו של דיווידסון לברר את מקורות האהבה האנושית. גיבור הסיפור - והמספר העיקרי שלו - הוא גבר שבמהלך הקריירה שלו ככוכב פורנו מושך הספיק לזיין מאות נשים - חלקן בתחום המקצועי וחלקן אחרי שעות העבודה במה שהוא מגדיר "תחביב". הוא ציני, קצת משועמם מגרויים, בטוח שהוא יודע הכל על נשים ואהבה, עד תאונת הדרכים המחרידה שעבר, בה נשרף ואיבד את מראהו ואת אבר המין שלו, ואיבד גם את הביטחון שיש לו מושג מהי אהבה. הספר מורכב מסיפורים שונים - מתקופות שונות על אהבה אנושית מסוגים שונים. עיקר ההתמקדות היא בגרמניה במאה ה - 14 בה מתקיים סיפור אהבה בלתי אפשרי בין נזירה לשכיר חרב, אך הוא סוטה גם לסקנדינביה הויקינגית, לאנגליה לפירנצה וליפן באותה תקופה. הוא מעלה שאלות נוקבות לגבי מהות האהבה כמו - האם נכון המיתוס של "נפש תאומה" אחת ויחידה? האם האהבה יכולה לשרוד לנצח? ומה מייחד אנשים שיעדיפו את אהבתם על פני שרידתם, ויגנו על אהוביהם במחיר חייהם? וגם כמה אהבה נדרשת כדי לאפשר לאהובך לעזוב? הסיפור מעניין מאד, מקיף תחומים היסטוריים, פילוסופיים ודתיים מאזכר גם ספרים קאנוניים כמו התופת של דנטה, ובניגוד לדברי סארטר "הגהינום הוא הזולת" דייוידסון סבור שהגיהינום הוא האדם עצמו, ואין תופת חיצונית שתשווה לו. אהבתי את הספר אליו הגעתי אחרי הביקורת המופלאה של הקיסרית הילדותית (תודה!) ויש לומר רבים נוספים שנשבו בקסמו של הספר. ואגב גרגוילים - אלה פסלי אבן מפלצתיים שימשו מרזבים קישוטיים ואפיינו את האדריכלות הגותית, ומטרתם להפחיד - אנשים בחמת זעמו של האל, או רוחות רעות שלא יכנסו לבית. הלואי והיתה לנו היכולת להתעלם מהצורה (המפלצתית, המכוערת או אפילו הסתמית) להסכים ואף להצליח לראות את המהות. *”

“"רומן ביכורים יוצא דופן על אהבה ששורדת את אש הגיהינום וחוצה את גבולות הזמן." גרגויל הוא ספר על גיהינום, על דת, על כאב, על אהבה ועל היסטוריה. האם הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי? בהחלט. האם כתוב בצורה מושלמת ומדוייקת להפליא? אין שום ספק. נתקלתי בספר לראשונה כאן באתר. הכריכה סקרנה אותי, והתקציר הודיע לי חד משמעית שאין מצב שאני לא קוראת את הספר הזה . הספר הזה גרם לי להרגיש כאב נוראי מבלי לחוש אותו באמת. התיאורים המזעזעים היממו אותי, והדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להודות על כך שאני שלמה. יכולתי להרגיש דרכו את הכאב האיום של בן אדם שנשרף - גם גופנית וגם נפשית. הרגשתי את ההיסטוריה, את הנצרות, את חייה של נזירה במאה ה-14. הדמות הראשית היא כוכב פורנו ציניקן ואתאיסט בן שלושים ומשהו. אם הייתם שואלים אותי לפני קריאת הספר אם נראה לי שהייתי מתחברת אליו, הייתי עונה לכם חד משמעית - לא. אבל התחברתי. יותר מזה, יכולתי לחוש אותו בצורה מדהימה. הספר שוזר בתוכו ארבעה סיפורים מדהימים על אהבה ועל כאב - על נערה יפנית, זוג איטלקי, אישה שמחכה לבעלה ומשולש אהבה איסלנדי. הוא משלב בתוכו שפות, אמונות ותרבויות. הוא מביא לנו בפרטי פרטים את "התופת" מאת דנטה, שהגיבור חווה תוך כדי פגישת הדמויות מארבעת הסיפורים. הסופר , אנדרו דייווידסון, עבד על הספר במשך 7 שנים. הוא חקר על כל נושא שהוצג בספר ופירט אותו לפרטי פרטים. הוא תיאר במדוייק את התהליך שעובר נפגע כוויות, את החיים במאה ה- 14 - את האמונות הדתיות ששררו שם, את היחסים בין האנשים . ותרשו לי להודיע לכם דבר אחד - יצאה לו יצירת אומנות. ועוד דבר ראוי לציון - יעל סלע שפירו, המתרגמת עשתה עבודת על בתרגום שלה. היא לא פסחה אפילו על הפרט הכי קטן ופירשה את הכל, מה שבהחלט הוסיף לחוויית הקריאה והפך את הספר העברי לכזה שבהחלט לא נופל מהמקור. לסיכום: גרגויל הוא אחד הספרים הכי טובים שיצאו השנה, אם לא הטוב שבהם. אם בא לכם להתנתק מהמציאות ולחוות חוויה של פעם בחיים - אל תוותרו עליו.”

“זה נכון שאומרים שלא שופטים ספר לפי כריכתו, אך הספר הזה בעיניי היה יוצא מן הכלל. התאהבתי בו כבר ברגע שקראתי את שם הספר - גרגויל. והקסם המשיך עם קריאת התקציר הבלתי רגיל של הספר. כל כך בלתי רגיל שכבר ידעתי שזאת אהבה ממבט ראשון! הספר מתחיל בכך שהדמות הראשית, גבר יפהפה, שחקן פורנו ומאהב שרמנטי עובר תאונה דרכים כתוצאה מנהיגה תחת השפעת סמים והזיות שגורמות לו לסטות לעבר תהום. הוא מגיע לבית החולים על סף מוות, שרוף כולו עד היסוד. הרופאים מצליחים להציל את חייו-לא חייו וכך הוא שוכב ימים כלילות בהכרה-לא הכרה מסומם ממורפיום וחולם על הרגע שבו יצא מבית החולים ויוכל להתאבד בלי שאיש יפריע לו. הוא מספר על הכוויות שלו, בפרטי פרטים מצמררים... הוא מתכנן בקפידה יתרה את התאבדותו ובנתיים עושה רושם על הרופאים שהוא משתקם. תוך כדי שהותו בבית החולים הוא מספר את סיפור חייו מילדותו העגומה ועד היום, סיפור לא קל. אך חדות הלשון, השנינות הבלתי רגילה שלו והציניות עושים את כל ההבדל. הוא חד כתער, אפילו תחת השפעת המורפיום. הדמות שלו כל כך אמיתית וכל כך קל להתחבר אליה. הוא מושך אליו בצורה לא הגיונית כמעט. כל התוכניות שלו לגבי התאבדות משתנות, ביום בו נכנסת כרוח סערה לחדרו מריאן, פסלת סכיזופרנית שטוענת שהוא אהובה מזה 700 שנה ולהם היסטוריה משותפת. בלית ברירה בהתחלה, ומתוך סקרנות בהמשך הוא ממשיך לקבל את ביקוריה. היא מתחילה לספר לו את סיפור אהבתם העתיקה, ותוך כדי משלבת סיפורים נוספים מימים עברו מכל רחבי העולם, סיפורים לא שגרתיים כמוה. וכך הספר ממשיך בפרק אחד שמתמקד בהווה, ופרק אחד שמתמקד באחד מסיפוריה של מריאן. הגיבור אט אט מאבד את רצונו למות ומתחילה ההשתקמות האמיתית שלו. למרות הקליפה ההרוסה שלו הוא מתחיל לחיות באמת ובתמים בפעם הראשונה בחייו, לעומת העבר, בו חיצוניותו הייתה חסרת רבב אך מבפנים לא היה אלא ריקבון. אט אט הוא מתאהב בה, משתקם והם עוברים לגור ביחד. היא נעלמת לעיתים לכמות שעות בלתי הגיונית למרתפה, לגלף גרגוילים מן האבן. היא טוענת שאלוהים מדבר אליה ומורה לשחרר אותם מן האבן אל החיים. היא חוזרת אחרי כל סבב כזה של יצירה מטורפת וקדחנות חסרת גבולות, מותשת אל העולם האמיתי. בהפוגות הקצרות שלה בין התקף להתקף היא ממשיכה לספר לגיבורנו את סיפור חייהם מהמאה ה-14. לקראת סוף הספר ההפוגות בין התקף להתקף פוחתות והיא מבלה יותר זמן בעולם ההזיות והגילוף שלה מאשר בעולם האמיתי. כיוון שאלוהים מסר לה שנשארו לה 27 פסלים לגלף ואז היא באמת תוכל לנוח אחרי מאות שנים של חוסר מנוח. לאורך כל הספר מוזכרת יצירתו של דנטה - הקומדיה האלוהית - בה הגיבור מבקר בתופת בכור המצרף ובגן עדן. ישנו פרק בו הגיבור שלנו הוזה כתוצאה מגמילה ממורפיום, שהוא מגיע לתופת של דנטה וחווה חויה דומה לשלו. לדעתי הסופר חטא בפרק הזה. הוא ניסה לשוות לספר פן מיסטי נוסף אך לא עלה בידיו, הפרק היה בלי כל מוסר השכל או לקח בניגוד מוחלט ליצירה המקורית, ופשוט מיותר. הספר היה מושלם כמו שהוא לדעתי, ואם כבר להוסיף פרק כזה, אז לפחות עם מוסר השכל או לקח או פירור של משהו שיגרום לדבר להראות נחוץ. והפרק בהחלט לא היה נחוץ. חוץ מהפרק הזה שהרס את הרצף של הסיפור שהיה סוחף ממילא, הספר לדעתי מעולה. מעולה זאת מילה קטנה לתאר יצירה כזו יוצאת דופן. לא יצא לי לקרוא דבר או חצי דבר שמתקרב למקוריות של הסופר. הספר מלמד מספר תובנות על חיי האדם - איך האדם לוקח את חייו כמובן מאליו ומבין זאת רק לאחר תאונה כמו שקרתה לגיבור הספר. איך אהבה יכולה להכנס לחיים בכזו פשטות, כמו רוח סערה, ואיך באותה מידה מטורפת של קלות היא יכולה לאבד לנצח. הייתי חייבת לכתוב את דעתי על הספר ששבה אותי בצורה כזו, בדחיפות כזו, אחרי חצי שעה של עיכול סוף הספר. כיוון שהוא באמת יוצא מן הכלל. ואני חושבת שאפילו הביקורת החופרת שכתבתי לא תצליח להעביר איך אני מרגישה עכשיו. אני מקווה שיצא לעוד אנשים להגיע לתובנות של הספר ולהנות ממנו, לצחוק ממנו ולבכות ממנו, ולפעמים לכעוס כהוגן. הספר מקבל 5 כוכבים בלי היסוס.. לקרוא ולהפנים :)”

“ספר מהנה, מיוחד, מתחיל טוב בצורה יוצאת דופן, אם כי קצת דועך לקראת סופו, ובכל זאת – מומלץ. הוא עוסק באדם שעובר תאונה קשה, כמעט נשרף למוות, מגיע לתחתית התחתיות של הקיום האנושי, לשיא הכאב האפשרי, נוגע בשאול, ומשם מתחיל לטפס למעלה, כנגד כל הסיכויים. לטפס למעלה, זה אומר להתאהב, כמובן. והספר הזה ביסודו הוא סיפור אהבה. את ההתחלה מאוד אהבתי. גיבור הסיפור הוא אדם שעיסוקו בתחום סרטי הפורנו, והוא חף מכל מחשבה בעלת עומק, משמעות, אמונה, או אפילו רגש. כשהוא מתאר את רגעי הסבל שעברו עליו ועדיין עוברים, הוא מלווה זאת בהומור יבש ובציניות חותכת, ומייצר כמה מהסצנות הספרותיות היותר מיוחדות שקראתי. ברגעים האלה, על אף שלעיתים התיאורים קשים מנשוא ונאלצתי להסיט את מבטי מהספר ולדלג על כמה משפטים, הספר פשוט מצוין. עם הזמן, אנו מתוודעים לדמות מרכזית אחרת, אשה צעירה ונאה שמשום מה בוחרת לבלות את ימיה לצד מיטתו של הפצוע השרוף שלנו. האשה הזו מספרת לגיבור כמה סיפורים משונים, בעיקר סיפורי אהבה, שעוסקים באנשים אחרים וגם בו עצמו ובה, בתקופה קדומה אחרת... הדמות הזו מייצגת את האמונה, את משמעותם של הדברים, את האמת הנסתרת שמאחורי החזות השטחית של הכל. בשלבים האלה הספר הופך למשהו שנע על התפר שבין אתיאזם מוחלט לאמונה דתית עיקשת. המתח בין שני הקצוות הופך את הספר למרתק כל עוד נשמר שווי המשקל בין שתי הדמויות. האם האשה הצעירה לוקה בנפשה ומדמיינת? או שמא היעדר האמונה המוחלט והסקפטיות הבלתי נגמרת, הם אלו שנטולי הגיון? הבעיה מבחינתי היא שמשלב מסוים שווי המשקל מופר באופן בולט לטובת האמונה,הדת והמיסטיות ושם הספר קצת איבד אותי. אני נותרתי עם שתי רגליים על הקרקע, כשהסיפור פשוט פרח ועף לו למחוזות אחרים... ובסוף נשארתי עם הרגשה שאולי פיתו אותי בעורמה לסיפור אהבה מתקתק עם ניחוחות של דת. אולי. אבל בסופו של דבר מדובר בספר מרתק ומהנה שכנראה לא צריך לקחת ברצינות גדולה מדי. שווה בהחלט.”