102 עמודים של אמת מזוקקת.
זהו סיפור על ילדה-נערה, שתמצית חייה מרוכזת בפיסת אדמה קטנה אך חשובה כל כך - "צוק השטן", אי המגדלור. שמה אקווילה, והקול שלה הוא אחד הקולות היפים ששמעתי. היא מספרת, בטון חשוף וכואב, על מות אימה והריקנות של כל מה שנותר אחריה. איך הכל נעשה קשה יותר מאז שהיא לבד. על געגועיה לאבא, שתפקידו כשומר מגדלור הוא כל חייו, ושמאז האובדן קולו כמעט לא נשמע. על בית שלא נהיה מסודר יותר, כי אמא לא פה לסדר אחרייך. על החלום להיות גיבורה, שמתנפץ שוב ושוב על המציאות כמו גלי הים המשתברים על החוף .
היא מתארת את קולות הים, ואפשר ממש לשמוע אותם, לעוף עם השחפים יחד איתה ולדמיין את העולם שבחוץ, מעבר לאורו של המגדלור.
ויום אחד היא מקבלת מתנה - תינוקת. אחות קטנה, הישר מן הים. ופתאום יש מישהו נוסף לדאוג לו. אקווילה אוהבת אותה, אבל לפעמים, רק לפעמים, היא מייחלת שתיעלם, כי זה קשה ולא ברור איך אמא עמדה בזה. ואיפה אמא עכשיו? ומה עושים עם אהבה כזאת, כשכל מה שנותר הוא לטבוע, ואז לצוף מחדש?

הספר הזה הוא קסם. מעבר לכך שהוא כתוב נפלא (לו רק היו לי מספיק מילים כדי לתאר זאת), הוא הצליח לעשות את מה ש"אור בין האוקיינוסים" (מ.ל. סטדמן) לא הצליח לעשות - להיות אמין. להדהד אמת בכל שורה.
ואם כבר התחלנו להשוות ל"אור בין האוקיינוסים" של סטדמן - יחי ההבדל הקטן. הספר ההוא מתיימר לספר סיפור דומה, על תינוקת שהגיעה גם היא מהאוקיינוס, ועל שומר מגדלור שהחליט לאמצה. הדילמה המוסרית שהוא ניסה להעלות מופיעה כבר כאן, ב"מתנות מן הים", ותקראו לי צנצנת אם זה לא נעשה פי אלף יותר טוב.
הדמויות הביזאריות של סטדמן לא מגיעות לקרסוליים של עולמה של אקווילה. לא מבחינת אמינות, לא מבחינת רגש. ב-102 עמודים משובצים איורים יפהפיים שכוחם ככוחה של מילה כתובה, הצליחה נטלי קינסי וורנוק (ואני יכולה לדקלם את השם הזה גם אם תעירו אותי באמצע הלילה), לעשות את מה שגברת סטדמן לא הצליחה. מזל שקראתי אותו קודם.

קראתי את "מתנות מן הים" לראשונה בכיתה ה'. התבקשנו לכתוב סיפור בהשראת ספר כלשהוא, וכמו כל הדברים הטובים, בחרתי בו בספריה כמעט באקראי. והוא שינה אותי.
המורה התלהבה והספר נשאר אצלי. עדיין מתנוססת עליו חותמת הספריה של בית הספר. ועדיין, הוא גורם לי לבכות.
חמישה כוכבים זוהרים בשמיים המוארים באורו של מגדלור.