ביקורת ספרותית על מוכר הגרעינים מאת משה וקנין
ספר טוב

---

העולם הוא לא תמיד מקום הוגן, וכפי שרבים לומדים כבר בגיל קטן – העולם הוא הוגן אפילו פחות למי שאין בידו את הכסף והשררה הנדרשים. משה ועקנין שגדל בשכונה ישראלית שיישמה הלכה למעשה את הקביעה הזו, עובר חוויה מתקנת ביצירת הספר הזה ובאפשרות שהיא נותנת לו להעלות על הכתב את הזכרונות הישנים ולתת להם סוף אחר, לכאורה טוב יותר.
זה מתחיל כמו כל סיפור התבגרות, ילד בתחילת גיל העשרה שמגלה את העולם ואת החיים האמיתיים, יוצא להרפתקאות עם שלל חברים ונערה אחת מיוחדת, בוחן את המשפחה שלו מזווית ראיה חדשה ובוגרת שכעת משמשת לו גם בראייתו את הסביבה בה הוא חי. צ'יקו, הגיבור ב'מוכר הגרעינים', גדל וכעת - קצת פחות תמים וקצת פחות עיוור - מתחיל להבחין באי הסדר שמסביב, בחוסר ההגיון שעומד בבסיס חייו, באנשים הטובים העובדים קשה מדי למחייתם, בדמויות האורבות בצללים. בנקודת המפנה בה רוב הילדים, שיש הטוענים שהם האוכלוסיה בעלת יכולת ההסתגלות הגבוהה ביותר, יבחרו לעצום עיניהם נוכח האטימות והרוע או פשוט לקבל אותם כפי שהם, צ'יקו מחליט לצאת למסע להציל את העולם, מסע שבסופו יוכל להגשים את משאת ליבו – למכור גרעינים ושתיה מתוקה באצטדיון העירוני, במשחק נגד הפועל באר-שבע. זהו לא המסע הקלאסי שגיבורים בספרי קומיקס עושים. אין בו גלימות וכוחות על; הוא חסר את הזוהר ההוליוודי והקסם היחיד בו הוא הקסם המועט, אם בכלל, שמציע שיכון עולים ישראלי של שנות השישים על הרומנים, המרוקאים וניצולי השואה שבו; גרוע מכל, המסע הזה דורש קורבנות, ורובם מתגלמים בגבולות המוסריים שצ'יקו חייב לחצות שוב ושוב על מנת לעמוד במשימתו למגר את כוחות הרשע. אולי מה שמפליא פה הוא שלמרות שועקנין הוא סופר שכותב את החוויה המתקנת של עצמו, הוא אינו בוחר להותיר אותה חפה מאשמה, אלימות ומציאות מכוערת וקשה. יתכן והדבר אומר משהו על היכולת של אכזריות של איש אחד להשפיע גם על כוונותיו הטובות של האחר.
יחסית לספר בן פחות מ-200 עמודים התחושה שלי היתה שאני קוראת ספר ארוך ביותר, אולי בגלל ריבוי ההתרחשויות והדמויות שבו. כל דמות יכלה לאכלס ספר שלם בעצמה וכל אירוע היה משמעותי ברמה כזו שאילו ועקנין לא היה מתאר אותה בקיצור האופייני לילדים, יתכן שהספר היה מתארך פי כמה וכמה. מצד אחד יש משהו נחמד בקיצור הזה, בדרך שבה הוא נותן לך להפנים יותר את משמעותם של האירועים מאשר את הפרטים חסרי החשיבות שלהם, ומצד שני יש בו משהו שנותן להכל נופך מאד לא מציאותי, נופך שאולי כן מתאים למהות של סיפור שכולו בדיה של איש מבוגר המבקש לעצב את עברו מחדש ביד הדמיון.
בגדול, 'מוכר הגרעינים' הוא ספר טוב, אולי אפילו חשוב. הוא מתאר מקומות וזמנים שנמצאים מתחת לאפינו אבל שלא חשבנו שיכולים להתקיים, והוא מתעסק עם קונספט, שבעיני הוא מאד מרתק וחדש, של סגירת חשבונות עם העבר לא באמצעות נקמה ופעולות מוחשיות אחרות, אלא בעזרת שילוב עצוב של זכרון ודמיון. החסרון היחיד בו הוא התחושה שהיתה לי בעת הקריאה, התחושה שחוץ מאותו קונספט חדש כבר הייתי בסיפור הזה. בחודשיים האחרונים קראתי לפחות עוד שני רומנים ישראלים על סיפורי התבגרות קשים ואולי אני קצת עייפה מכל המציאות הנוקבת הזו. הייתי רוצה לקרוא סיפור ישראלי שאין בו טרגדיות, סיפור שאוכל ליישם אותו על כל אדם אחר ולא רק על הכתם הגיאוגרפי הספציפי והקטן הזה שעל שפת הים התיכון. מצד שני, אולי 'מוכר הגרעינים' דווקא בא להראות את ההפך – סיפור פרובינציאלי ישראלי אמיתי שבו הכל טוב, ושמעולם לא התרחש.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=478

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על מוכר הגרעינים