ביקורת ספרותית על המאמינים מאת זואי הלר
ספר טוב

---

"המאמינים" והאופורטוניסטים באהלה של אידאולוגיה

הספר מתאר תהליך שבו האנשים הטובים, המצפוניים של מדינות המערב - משכילים, פעילים פוליטיים, שמאלנים, מפגינים נגד המלחמות - אותם ציבורים, שאמורים לשמור מכל משמר על ההישגים של החירות שהושגה במערב מאז תקופת ההשכלה והמהפכה הצרפתית - עודרים את ערוגות המשטרים האפלים ביותר עלי אדמות.

בעצם ימי התעוררות שדרות חברתיות רבות בחברה הישראלית משתיקה רבת שנים למחאה חברתית, מעניין לקרוא על הסכנות להסתאבות של רעיונות פוליטיים בספר "המאמינים" של הסופרת הבריטית זואי הלר, שתורגם לפני שנה לעברית בהוצאת "ידיעות אחרונות". זהו ספרה השלישי של הסופרת שמוצאה יהודי והוא מיטיב לתאר את חיי היום יום בכפיפה לאידאולוגיות של צדק נשגב.

מדובר בספר העוסק בנושא אקטואלי מאד, קריא, המפגיש אותנו עם דמויות דומות לאלו שאנו מכירים בסביבתנו הקרובה ובמישור הציבורי, או שכאלה אנחנו - במידה זו או אחרת: אנשים שחותרים לעשות טוב, לתקן עולם. הם, אנו, באמת רוצים להניע, בתחום הארבע על ארבע אמות של העיסוק המקצועי ומעבר לו – באמצעות השתתפות בהפגנות ואירועי תמיכה בארגונים שונים, את גלגל ההיסטוריה לעבר הקידמה ברוח חינוך הומניסטי מוצהר שקיבלו. אך חייהם אינם מתיישבים עם האידאולוגיות שאימצו.

הספר מתאר, באמצעות עימות בין תכונות אישיות לבין אידאולוגיות על פיהם חי אחד מנציגי הפעילים הפוליטיים בשמאל והקרובים לו - את התעתוע , המבוכה והבלבול השוררים בעולם הערכים של מדינות המערב: ג'ואל ליטווינוף, הוא דמות מופת כביכול, משכיל מוכשר ממוצא יהודי, המקדיש את חייו למאבק על זכויות החלשים והמיעוטים - ועושה זאת היטב. במשך השנים הוא
נהיה אחד מעורכי הדין הטובים בתחום המאבק לזכויות האדם בניו יורק.

כיצד הופך אדם כזה, שגדל על ברכי הדמוקרטיה , ערכי הצדק, למצדיק באמונה שלמה את פעילותם של טרוריסטים כמו מוחמד חסאני, המשתייך לקבוצה של ששה ערבים אמריקאים מצפון מדינת ניו יורק אשר בקרו במחנה אימונים של ארגון אלקעאידה היא שאלה שאינה נענית בספר.
אך דרך התנהלות חייו ו הפרטיים של ג'ואל מתוארת תוך כדי בחינה מדוקדקת של ערכיו המוצהרים לעומת מעשיו בפועל.

מבלי להתלהם ולחרוץ משפט, בהליך של כתיבה משובחת, מסכמת הלר את סממני דמותו של ג'ואל, שרוממות האידאלים המערביים של המאבק למען הצדק האבסולוטי בפיו ויחס רודני אל הקרובים אליו באמתחת התנהלותו היומיומית הנרקיסיסטית. אשתו אודרי הווארד, מזכירה צעירה באיזור קמדן טאון בלונדון, שחייה שלוים וחסרי אתגר, כמהה לחיים אחרים, כשאנו פוגשים אותה, בפרק הראשון, בשנת 1962; היא מנסה לגאול את עצמה בהצטרפותה אל ג'ואל והגירה מלונדון לניו יורק - שם היא נשאבת כליל לחיים בצילו של עורך הדין הלוחמני הנודע ונהיית אשתו החרופה, הנרגנת, במסגרת חיים הנקבעת רק על פיו. כשג'ואל שוכב חולה בסוף ימיו, נכתב בעמוד 98: " בלי ג'ואל לא היו בה התושייה והמשמעת לסגור בעצמה את היום".

כדי לקיים את עצמו, נזקק ג'ואל, הגבר האמריקני הדומיננטי לשורה של מערכות יחסים מעבר למסגרת חיי נישואין: מלבד האשה האחת בחזית ה"תקנית", אודרי הבריטית, איתה הוא מוליד שתי בנות. נזקק ג'ואל לזוגיות משנה חסויה עם עוד אשה, האשה האחרת, איתה הוליד בן, ויש לו קשרים רבים נוספים עם נשים.

לאחר פתיחה קצרה על מקור הזוגיות של ג'ואל ואודרי ,לפני המעבר לניו יורק, עוברות שנים רבות ללא תעוד ואנו מגיעים לשנת 2002, אודרי היא אשת עורך הדין הידוע והמוערך לעניני זכויות האדם, המפיצה את תסכולה מן השעבוד שבחיים בצל בעלה ובנשיאת עול האידאולוגיה המשפחתית בקרב רוב הסובבים אותה.

שתי הבנות החוקיות של ג'ואל ואודרי, קרלה ורוזה, משניות כמו אימן, בעולם הקריירה והאידאלים של ג'ואל. שתיהן תקועות במצוקות וקשיים שניתן היה למנוע, שבויות באידאולוגיה של הסתפקות מופגנת במועט, בלב חברה בורגנית שבעה, אידאולוגיה שלמרות היותה נאורה ומתקדמת כביכול מרחיקה אותן למעשה מעיסוק מוערך ויוקרתי כשל אביהן ומובילה אותן לעיסוקים קשים ומתסכלים. הוריהן השאפתנים במובן הפוליטי סוציאליסטי נותנים להן להבין, כי אינן טובות מספיק. אודרי, אימן, מעניקה יחס מועדף לבנה המאומץ הבטלן והמסומם, לעומת יחס של סיפוק צרכים ראשוניים בלבד, אל בנותיה הביולוגיות.


ג'ואל ומשפחתו חיים על פי נורמות הפוכות לאלו שבמילייה בו הם נמצאים, שכונה בורגנית בניו יורק. כך כתוב, בעמוד 37: "רוב הדיירים ברחוב הזה שנבנה במאה ה- 18 פתרו את בעיות הטרקלינים נמוכי הקומה, אבל ג'ואל ואודרי בזו לראותנות היאפית שיש בשיפוץ כזה. איש מהם לא השתייך לדור שהתייחס לחדרים מוארים באור שמש כאל זכות אבות".

אידאולוגיית הצנע הזו, שמרדדת את סיכויהן של הבנות למצוא עיסוק מוערך בחברה האמריקנית, מתערערת במיוחד בעמוד 63, כשאודרי מבטאת את הדעות הקדומות שלה ביחס לבית החולים בו שוהה ג'ואל: "אוי, אף אחד מהם לא יודע על מה הוא מדבר, כולם שם מפגרים- בגלל זה הם עובדים במזבלה הזאת ולא בבית חולים מכובד במנהטן".

מותה של אודרי, אשת גיבור הספר, מהווה אנטיתיזה לאבק הכוכבים שדבק בו. אשה רגילה, תקנית, שהופכת בהדרגה לאויבת סביבתה ומתוארת כך בעיני בתה רוזה: " אף אחד, חשבה רוזה, לא שותף בעצם להשקפתה המכוערת של אודרי על העולם. אנשים לא צוחקים מהאמת שבאבחנותיה, אלא מן העיוות ומהאכזריות הסוריאליסטית שבהן". (עמ' 64)

הבת רוזה היא שמקדמת, בעיקר, את עלילת הספר לעבר התפקחות מן העקרונות המהפכניים של השמאל המערבי, בהן החזיקה בעידוד הוריה בצעירותה. "אך עתה הגיעו ימיה בגן העדן של הצדקנות לסיומם. לאחר מאבק ארוך ואמיץ בספקות, ויתרה לבסוף על אמונתה הפוליטית ואיתה ויתרה על מסך עבה של דוקטורינות מופשטות שדרכם התרגלה לראות את העולם... עתה הושלכה אל בין שורותיו של הליברליזם הבורגני". (עמ' 70) היא פונה לעבר עולם הפוך לזה של הוריה – שמוצאם יהודי- בהתקרבות אל הדת היהודית.

המשפחה השמאלנית הלוחמת של ג'ואל מכילה את כישוריו של העומד בראשה ומאפשרת את מימושם, אך מוגבלת בהכלת כישוריהן של יתר פרטיה: אודרי כאמור חיה לצד בעלה ומתחזקת את המשפחה במובן הפיזי והאידיאולוגי . הבת קרלה שאפה בגיל צעיר ללמוד משפטים אך הוערכה על ידי הוריה כמסוגלת למקצוע יוקרתי פחות: "את צריכה ללמוד את אחד המקצועות הטיפוליים" אמר אביה. "סיעוד או משהו כזה". נתינה נתפסת כמפלטם של הפחות מוכשרים על פי האידאולוגיה המהפכנית שאמורה להיטיב עם בני אדם; בדיוק כמו על פי סולם ההערכה הניאו -ליברלי השמרני.



ירידתו של ג'ואל בעלה מבמת חייה, כשהוא שוכב חסר הכרה בבית החולים, מובילה לתובנה חדשה אצל אודרי, בדומה להתפכחות של בתה רוזה: "המציאות, הבינה פתאום, אינה סדרה של תמונות דיסקרטיות שבוימו בלעדית למענה, אלא היא עצומת מימדים ושרויה בערבוביה ובלתי מובנת. האנשים שהיא רואה מדי יום ביומו - אפילו בני משפחתה - מכילים עולמות שאף פעם לא תצליח לחקרם" (עמוד 170).

בנוסף על כך חל שיפור מה ברושם שנוצר עליה במהלך קריאת הספר בגלותה נאמנות, צפויה אמנם, לבעלה מחוסר ההכרה כשהיא דורשת לטפל בו גם לאחר שהרופאים סבורים שאין לו תקוה; ולו גם אם בכך היא ממשיכה את קו הנרצעות שלה לבעלה. שיאה של התמורה שעוברת אודרי נחשף בסיום הספר, כשהיא מתעלה מעל תהומות כעסה על מערכת הזוגיות הנוספת שקיים בעלה המנוח ג'ואל על פניה ועל הילד שגידל עם האישה האחרת: היא מכריזה, בטכס האשכבה, כי אותה אשה ובנה הם חלק מן המשפחה.
בסיום הספר מושלם תהליך ההתפכחות של אודרי: "כמה פתטי זה נראה עכשיו- כמה טרגי- כל העבודה הקשה, כל השנים הרבות שהשקיעה בלעשות הנחות... רק כדי לגלות בדקה התשעים שהיתה למרות הכל פתיה" – היא אומרת בסוף הספר.

"המאמינים" הינו עוד ספר שמבטא את חוסר הבטחון בערכי החברה המערבית לאחר אסון נפילת בנין התאומים בניו יורק של 9.11 , בעולם הנתון תחת איום טרור מתמשך, שרוב אוכלוסייתו מתייסרת בעולם שלישי ומתדפקת על דלתות העולם הראשון בתקווה להשיג חיים טובים יותר. הספר מתאר תהליך שבו האנשים הטובים, המצפוניים של מדינות המערב - משכילים, פעילים פוליטיים, שמאלנים, מפגינים נגד המלחמות - ציבורים אלו, שאמורים לשמור מכל משמר על ההישגים של החירות שהושגה במערב מאז תקופת ההשכלה והמהפכה הצרפתית - עודרים ומשקים את ערוגות המשטרים האפלים והמדכאים ביותר עלי אדמות. ערעור יסודות החירות
הקלאסים של החברה המערבית מתבצע באמצעות תמיכה עיוורת מבית, של אותם אנשים טובים, במשטרים אפלים תומכי טרור ומצדיקים עבריינות (אודרי הביעה תמיכה גורפת בארגון אל קאעידה, ג'ואל רואה בסוזן, אימו של הבן המאומץ לני קורבן המשטר ולא עבריינית ששדדה בנק,) כתגובה מותרת לתחושת הקיפוח בחברה.
נהדר בעיני שעיסוק בנושא חשוב כזה - של אתיקה ואידאולוגיה, הנדון בדרך כלל בפורומים מקצועניים של מדעי הרוח, מוצא את ביטויו בספר בהיר, קריא ומדוד ובכך משתף בסוגיות אלו קהל רחב. ספר ראוי מאד לקריאה.

» ביקורות נוספות של נורית כהנא
» ביקורות נוספות על המאמינים