ביקורת ספרותית על מעשה בטבעת (מהדורת 2007) מאת אילן שיינפלד
ספר בסדר

---

(הרגישים לספויילרים מוזמנים לצאת מהדלת האחורית)





זה קורה בעיקר בספרי מקור חדשים. הספר נפתח בשפה עשירה ומפתה- ואת מוקסמת. אחרי עשרים- שלושים עמודים הסופר עדיין לא מאכזב ובכל זאת מקננת איזו תהיה: נו, מתי הוא ישבר? מתי נחזה בשבר השפה?

מעטים מידי הם הסופרים שמסוגלים להחזיק ספר שלהם בשפה נוטפת דבש. איפהשהוא, באמצע הספר לסופר נמאס להתפייט ומוריד אותנו אל הקרקע, אל שפת היום-יום. ויתכן כי גם אז הוא מראה כשרון כתיבה, אבל אז את כבר מרגישה מרומה. כי סוף סוף את מצפה שגם סופר בן ימינו ידע לדלג בנבכי השפה ולא רק להאחז בה כמי שמנסה להאחז בענף מעל תהום והמאמץ מעייף.



השפה בספר של שיינפלד משחקת תפקיד: היא משנה צורות על פי העלילה. כשמגיעים לחלקים הברוטאלים יותר השפה מתהפכת והופכת לשפה פשוטה יותר. זנותית (...?!) יותר.

אני מתלבטת: מצד אחד משחק במשלבי שפה זה יפה מאוד. מצד שני כל כך רציתי ספר עם שפה עשירה מראשיתו ועד תומו. אני בכל זאת לא מבינה מדוע אי אפשר לספר גם את הקטעים הקשים בשפה גבוהה. יש כאן איזו הרגשה שהשפה הגבוהה נועדה לתיאורים הסטוירם-אגדתיים או לאצולה. שהשפה לא מוצאת את מקומה בקרב קשי-היום. בקרב הזונות. שלכתוב בשפה מליצית על קורות הקורבע זה לעג לרש.

אני יכולה להבין את התפיסה, אבל לא מסכימה איתה בכלל.

גם שיינפלד שמתחיל כל כך יפה מגלה סימני לאות בהמשך הדרך. זה מתסכל עוד יותר כשאתה יודע שהסופר הזה מסוגל לכך.





ועכשיו לעלילה:

שיינפלד מביא את סיפורן של שתי משפחות הנקשרות סביב טבעת אחת. הסיפור מגולל את קורות חייהן מהעיירה שדלץ שבפולין (כן, שוב שיינפלד עם השדלץ שלו... זה מקסים בעיני איך הוא חוזר לשם שוב ושוב כאילו שזה כור- מחצבתו) ועד לבואנוס איירס.

סביב הטבעת אנו לומדים על ארגון סוחרי-נשים היהודי "צבי מגדל" שאסף נערות יהודיות ממשפחות מצוקה (אחרי הפרעות הקשים באמצע במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) בטוענות שאלו יעבדו אצל משפחות עשירות, או במקרים אחרים התחזו סוחרי הנשים לגברים שמחפשים שידוך הגון באין כאלה בדרום אמריקה. המשפחות האמינו (והסרת הנטל הכלכלי של עוד ילד אחד היה משמעותי) והנערות הללו מצאו עצמן בארץ חדשה עם מקצוע חדש: זונה.

בגלל הקשרים הטובים של אותם סוחרי נשים עם השלטון והממשלה, הנשים היו כלואות בעולם הזה. הן אמנם יכלו לצאת החוצה (אם הן ´התנהגו טוב´) אבל בעצם לא היתה להן כל אפשרות בחירה.



הקהילה היהודית, שהיתה כמובן הלקוח המרכזי של אותן בתי זונות, התנכרה לבנות. היא קראה להן ולסוחריהם "טמאים" ולא רצו כל קשר איתם. זה הוביל למצב שחברי הארגון נאלצו לארגן לעצמם מוסדות יהודיים חלופיים: בית כנסת, מקווה, בית יתומים ועוד. הסצינה המתארת את הפירוד הזה היה קצת לוקה בחצר לטעמי. מצאתי את עצמי מעירה שהנה אני עומדת בפני רגע מכונן בעלילה ובכל זאת לא הרגשתי אותו. היה משהו קצת לקוני מידי בתיאור. אולי לקוני זאת לא המילה, כי הוא בכל זאת היה ססגוני משהו, אבל נדמה לי שהיה צריך קצת פאתוס שם.



הספר מגולל ארבע דורות של שתי המשפחות. זה המון. הרבה יותר מידי. לטעמי היה אפשר להסתפק בשנים וחצי (כלומר, אפילו לא להביא את סיפור הדור השלישי בצורה נרחבת כל כך). למרות שהספר מושך מאוד לקריאה (פחות משבוע לספר בן 450 עמודים, זה מהר מאוד בשבילי) הוא בהחלט יכל לעבור עריכה. סיפור הדור השלישי (והרביעי שמוזכר) פשוט כבר לא מעניין. וחבל.



ועוד שתי הערות לגבי הטבעת: בסוף הספר לא ברור מה היה סיפור-כיסוי למה: הטבעת לסיפור הארגון או הארגון לסיפור הטבעת. נראה שבהתחלה שיינפלד רצה להעביר את סיפור הארגון בצורה מעניינת, אז הוא בחר לעשות זאת דרך הטבעת. במהלך הזמן נראה שהטבעת השתלטה עליו (כמו מיטב מגיבורי הספר) והיא-היא הפכה להיות הסיפור המרכזי. זה לא רע, רק שזה מאפיל מאוד על הרעיון שלשמו התכנסו סביב ספר זה (ואולי זאת רק פרשנות שלי?).

הערה שניה, שהיא תגובה לדיון קצר שעלה בבלוג של נוריתהה*: מישהו הזכיר שם את הדמיון לטבעת משר הטבעות. גם שם לטבעת יש שני צדדים: הצד הטוב והמיטיב והצד המכושף-המשתלט. אני חושבת שזה לא בכדי. יש משהו בטבעות שמשנה אותך. אם זה הסמל של שינוי הסטטוס (חתונה) ואם זה הצד הפיזי, הלא מובן הזה, שאולי אנשים אחרים יוכלו להזדהות איתי לגביו: התנהגות היד שלי כשהיא עם טבעת וכשהיא בלי היא שונה לגמרי. הטבעת משנה ממש את התנהלות כף היד. יש בזה משהו מכשף. היד הופכת לעדינה יותר, מתפתלת יותר. אני יכולה להבין מאיפה נוצר היחס האמביוולנטי לגבי הטבעת. אכן יש בזה משהו מסתורי.



...ועוד לא דברתי על הנופך ההומוסקסואלי ששיינפלד מכניס לסיפור. אני חלוקה מאוד לגביו: מצד אחד אני יכולה להבין את הצורך של שיינפלד להראות גם את הצד ההומוסקסואלי ועל הדרך להראות כמה קשה היה באותם ימים להיות כזה. הויתורים הכואבים, הבושה, ההשפלה. אני יכולה להבין יוצר הומוסקסואל שקץ בסיפורי אהבה הטרוסקסואלים ורוצה להביא גם את הפן האישי שלו, גם את האהבה שלו אל תוך הסיפור שלו, דווקא בתור סיפור אהבה צדדי שכזה. להראות שזה מסוג הדברים הטבעיים, כמו שאנחנו מייחסים לאהבה הטרוסקסואלית וסיפור אהבה צדדי בסיפור כזה או אחר לא מכביד על הסיפור.

מצד שני אני חושבת שהוא הכניס ביצה אחת יותר מידי לסל העמוס שלו גם ככה. ביצה כזאת שעלולה לגרום לכל הסל ליפול. עומס העלילה מספיקה גם מבלי להכנס לסוגיה סבוכה של אהבה הומוסקסואלית בסוף המאה ה-19, בבחינת "תפסת מרובה- לא תפסת". אני חושבת שזה היה הימור לא כל כך מוצלח, אם כי אני מאוד מבינה מאילו שיקולים טבעיים הוא נעשה.





עם עריכה טובה ושמירה של שפה אחידה לאורך הספר הוא היה מקבל המלצה נלהבת. לאור הליקויים אני שמחה שקראתי אבל קשה לי להמליץ בפה מלא.

» ביקורות נוספות של אפרת
» ביקורות נוספות על מעשה בטבעת (מהדורת 2007)