מעשה בסיפור שצליליו נשמעים כהד לסיפור אחר

לאמא שלי היו מעט סיפורים על עיירת הולדתה, ידניץ, שפעם הייתה ברומניה והיום היא ברוסיה. היא סיפרה בהתרגשות וגעגוע, על הבאר שבמרכז העיירה שהייתה מפגש לתושביה. כל כך פרימיטיבי, אמרתי בלבי, מה שגרם לי לאבד קשב, אך היא בשלה המשיכה לאביה החייט, שנאלץ לגנוב מעט בד מלקוחה עשירה בכדי לתפור לה שמלה. בעלת השמלה החדשה, ראתה את הבד שלה בשמלת אימי ששיחקה ברחוב ושאלה, ילדה מי תפר לך שמלה כל כך יפה ? לעומת סיפורי אימי, לאבי שהיה בן הארץ, יליד מושבה בגליל התחתון, היו סיפורים על עובדי אדמה שרכבו על סוסים, איכרים שהתגוננו מול כנופיות שודדים עם נבוט ורובה ציד - גיפט. כמובן שסיפוריו של אבי התקבלו באהדה, ואלו של אימי כסיפורים עלובים נטולי גאווה הראויים לשכחה.

היה סיפור אחד שהקשבתי לאימי בקשב, על היום שבו היא הודיעה להוריה כנערה צעירה על עלייתה לפלסטינה. איזה אומץ גדול היה לאימי, לעזוב לעולם את הוריה למורת רוחם, בכדי לממש חלום ענק, ובאמצעותו לשנות את גורלה, כחלק משינוי גורל העם היהודי.

אילן שיינפלד ברומן היסטורי מרתק, מעשה בטבעת, מספר באופן קסום ועצוב את סיפורה של העיירה היהודית, והרצון לצאת ממנה לעולם טוב יותר כשינוי הגורל היהודי.

תחילתו של הסיפור, בעיירה שדלץ שבפולין והמשכה בעיר דנציג במזרח גרמניה, גרמה לי לחבב לראשונה את סיפורי העירייה היהודית, עולם ישן של אמונה דתית, אברכי משי ורבנים, המאופיין בעוני, במגיה שחורה ופחדים מפוגרומים. מנגד שיינפלד מספר על הרעיונות החדשים בהם היהודים החלו להאמין, השכלה וציונות, על יהודי גרמניה שסייעו לאוסטן-יודן, יהודי המזרח העניים, להגר ליבשת אמריקה בכדי שלא יישארו חלילה בגרמניה ויביישו את הקהילה היהודית דוברת הגרמנית.

שיינפלד מספר על ההגירה היהודית לארגנטינה, חלק ממנה היה רעיון הברון הירש להקים התיישבות יהודית של חוואים יהודים - יידיש גאוצ'ו. מול הסיפור הגלוי, מציב שיינפלד, פרשה אחרת אפלה ופחות ידועה שהושכחה, את סיפור ארגון צבי מנדל, ארגון של סרסורים יהודים אכזר ונטול חמלה, שעסק בזנות, ולצורך כך הם חטפו בנות יהודיות מאירופה, בהבטחה לעתיד טוב יותר, כמי שעתידות להיות עזרות בבתי יהודי ארגנטינה העשרים, או לזכות בשידוך טוב ליהודי כשר ומתעשר.

שני הסיפורים, מבטאים רצון לשינוי הגורל היהודי ותקווה לחיים טובים יותר, לא אמורים להתחבר, אבל שייננפלד מחבר אותם באמצעות אגדה, סיפורה של טבעת העוברת מאישה לאישה, פעם היא בידי משפחה מתעשרת, לאחר מכן היא עוברת לזונה יהודיה, המעבירה אותה לבתה, החוצה את האוקיינוס. סיפור הטבעת האמורה לשנות את גורלו של מי שעונד אותה, הוא על מגיה יהודית המתכתבת עם סיפור הדיבוק. המרדף אחריה, הוא הציר עליו נעה העלילה תוך ביצוע פיתולים מסעירים, המעניקים תובנה לגורל כגורם מתעתע, המשפיע על ארבעה דורות בשתי משפחות.

יחד עם החטופות היהודיות, אנו חוצים את האוקיינוס, לארגנטינה ובואנוס איירס, לאמריקה הלטינית. השוני בין שתי התרבויות ממחיש את המושג הגירה, כהלם תרבותי, בעיקר לבנות החטופות, שהגירתם הכפויה בוצעה בברוטליות נוראית, שלא חוסכת מאתנו תיאורי אונס מזעזעים ויחסים מיניים מפורטים ובוטים, כביטוי לניצול ציני של צעירות תמימות המבקשות שינוי בחייהן.

בספרו מעשה בטבעת, מספר שיינפלד על חסד יהודי, כמו ערבות הדדית, מולה מעמיד שיינפלד את הפשיעה היהודית האכזרית, את הצביעות, והתעלמות היהודים מאחיותיהן קרבנות לעוול ורשע. ברקע העלילה מרחפת שאלה גדולה ונצחית האם העוול הגדול יוביל לתיקון ?

הספר של שינפלד, הוא חיבור בין רומן היסטורי לאגדה וסיפור פנטסטי אפל, הוא מעמת באומץ, זיכרון והשכחה קולקטיביים, מול זיכרון אישי של זונה יהודיה המייצגת היסטוריית צללים יהודית - האונטערוועלט. שיינפלד נסע לארגנטינה, הוא ביצע תחקיר יסודי, נבר במקורות היסטוריים ויומנים אישיים, התוצאה היא ספר מרתק, מכשף, מיוחד בשפתו ובעצבו האמנותי. חסרונו של הספר, הוא בסיומו המעגלי, החיוור יחסית, שלא מאוזן לעלילה, ולא מתחבר היטב לחלקו הראשון של הספר.

מעשה בטבעת, הוא סיפור שדרכו הדהדה העיירה של אימי, באמצעות עברית מתובלת ביידיש שהזכירה לי את צלילי היידיש של אימי, דרכם התפייסתי עם הסיפור שלה, על גנבת סבי מיהודיה, ועם ההיסטוריה האישית שלי, שבצידה האחד העיירה כגולה וגורל יהודי, ובצידה השני גאולה כחלום ומקסם שווא, שני הצדדים של אותה המטבע, או הטבעת.

שבוע הספר הביא איתו את בשורת ספרי "נשות ה-". לא שאני פמיניסט גדול, אבל בכל זאת מה הרעיון שאשה לא עומדת בפני עצמה?!

במהלך השבוע הייתי בחנות ספרים גדולה, אני נע מדוכן לדוכן וקופצים עליי מוכרנים שמציעים לי מבצע 4 ב 100 את הספרים הבאים: "אשתו של בעל הבאר", "בתו של מחמם המים" ,"נכדתו של מותח הקפיצים" ו"נינתו של הקופץ לגובה". אני כמובן סירבתי בנימוס, מי יודע אולי פספסתי ספר טוב, אך בכל זאת החלטתי לוותר. הספרים הללו הזכירו לי שבשנות ה-80 ותחילת ה-90, ע"מ לשווק סרט להצלחה היו מצרפים את המילה 'קטלני'. לכן כל דבר הפך לקטלני עד גיחוך. היום כל סרט שיש בו את המילה קטלני אני מוותר מראש.

כשאני נמלט מדוכן "נשות ה-" אני רואה בפינת אחד הדוכנים את הספר הזה. "מעשה בטבעת". השם לא מזמין כל כך, מעשיות מקושרות לנעורים וללקחים שהקורא נדרש ללמוד. אך קריאה של התקציר סקרנה אותי והחלטתי לקנות את הספר הזה. בדיעבד אני מודה שזאת הייתה החלטה טובה מאוד, הספר מטלטל את הנפש באופן חזק וכואב.

שלושה דורות של משפחות יהודיות קושרות את גורלן בעקבות טבעת אחת עם יכולות ריפוי של "מחלת הנפילה". אך הטבעת היא רק חוט מקשר בין הדורות. הסיפור בעיקרו על תקופה אפלה מוסרית שבו יהודים מארגנטינה הציעו להורי נערות ממזרח אירופה, חיים נפלאים מעבר לים ואפילו חלקם "התחתנו" עם הנערות, כל זאת במטרה להביא אותן כזונות (בעל כורחן) לארגנטינה.

הנערות האומללות האלה עוברות מעשים איומים ע"מ להביא אותן לצייתנות כזונות שמפרנסות את סרסוריהן. חלקן נמכרות בשווקים כאליו היו חיות משק.

במרחק אוקיינוס ממשפחתם אין מי שיושיען, הקהילה היהודית שבה הן חיות מוקיעות אותן כפרוצות, בייאוש טוטאלי כולן בסופו של דבר נשברות והופכות לזונות שסרסוריהן יעדו אותן.

הסיפור כתוב מצוין, בשפה גבוהה מעט 'עגנונית' הדבר מוסיף לניגוד של השפל המוסרי.

אם כך למה הספר לא זוכה בחמשה כוכבים?

הסופר משתמש במצרכים הטובים ביותר להכנת סיפור: מין, מוות, אלימות ומאגיה (עוד משלנו). אך מכאן חסרונו, הסופר לא מתמקד בסיפור אישי אחד. יש יותר מידי מצרכים עם טעם דומיננטי. סיפור הטבעת הוא מיותר, התחושה היא שניתן לוותר על הטבעת והמאגיה, בעיני לא תורמים לסיפור ולפעמים התחושה שהם שזורים בצורה מלאכותית מידי.

סיכום: הספר הזה הוא קשה. אך מי שליבו אינו רך מידי ימצא בו הצצה לפרק עצוב, אכזרי ומדכא בהיסטוריה היהודית. סיפור 'פילגש בגבעה' המודרני.

במחצית הראשונה של המאה הקודמת, כאשר היפנים כבשו שטחים במזרח אסיה, הם חטפו נשים והקימו במקומות רבים בתי בושת לרווחתם של חיילי הצבא היפני. סיפורן הקשה עד אימה של הנשים ששרתו את החיילים היפנים, נכתב על ידי רות אלו בספר שנקרא "נשות הניחומים". אך מסתבר שלא היפנים המציאו את השיטה הזו ומעשי זוועה מהסוג הזה נעשו גם על ידי בני עמינו.

במחצית השניה של המאה ה-19, עם התגברות הפוגרומים ביהודי אירופה, חיפשו היהודים דרכי מילוט. חלק מהם הגיע לארץ עם העליה הראשונה ולאחריה עם השניה וחלק אחר נפל קורבן לתרמית גדולה של בני עמינו שהציע להם לשלוח את בנותיהם לעבוד אצל משפחות יהודיות עשירות בדרום אמריקה. כך נרקמה תרמית שהובילה לפריחה ושגשוג של תעשיית פריצות וזנות בעולם החדש: משפחות עשירות של יהודים אכן היו בבואנוס איירס, אך הבנות לא נשלחו לעבוד אצלן. עוד בדרכן כשהן על האוניה שהובילה אותן לעתיד חדש ומבטיח, הן נאנסו באכזריות כדי שיהיו מוכנות להתחיל לעבוד מיד עם הגיען ליעד במקצוע שיעדו להן החוטפים.

אילן שיינפלד מספר לנו על תעשיית הזנות שפרחה בבואנוס איירס ונוהלה על ידי היהודים בין השנים 1870 עד 1930 (ארגון הפשע שזכה לשם צבי מגדל). הוא מספר לנו על נידויים של אלו על ידי הקהילה היהודית שלא עסקה בתחום הזנות וכינו אותם "הטמאים", תוך כדי שהוא נצמד למאורעות היסטוריים אמיתיים וניכר שעשה עבודת מחקר אמיתית ומקיפה.

ומה עושה כאן הטבעת? בעייני הטבעת היא טבעת סמלית וזו החוליה המקשרת בין הדמויות בסיפור. הטבעת היא טבעת בעלת סגולות מיסטיות וכוח ריפוי וזהו כמובן סיפור של דמיון ופנטזיה. אין אדם שסיפורי מדע בדיוני רחוקים ממנו יותר ממני, אך כאן סיפור הטבעת משתלב נפלא.

זהו קודם כל סיפור אנושי על השרדות בתנאי קשים, אך לא רק. פרט לסיפור ההיסטורי עוסק הספר ביחסי הורים וילדים ובעקר ביחסי אמהות ובנות ומחויבות משפחתית. יש כאן גם סיפורים על יחסים הומו-לסביים וכשקראתי לאחר סיום הספר על אילן שיינפלד, הבנתי שאולי זו דרכו של שיינפלד להכניס אותנו מעט אל עולמו הפנימי. על פי ויקיפדיה, "הוא מראשוני ההומוסקסואלים שיצאו מהארון בישראל והצהירו על זהותם המינית".

אני חייב להודות שבתחילת הספר היה לי קצת קשה עם השפה הארכאית שהזכירה לי מעט את שי עגנון אך לאחר כמה עמודים חשתי שאני נסחף עם הסיפור וגם תחושת האי נוחות הזו חלפה מהר מאוד.

ניצול נשים הוא נושא רלוונטי מאוד גם היום וכמובן שהספר מעורר מחשבות על מה שקורה היום בתחום הזה.

זהו ספרו הראשון של שיינפלד שקראתי אך לבטח לא האחרון. 5 כוכבים בסולם גורן וחבל שלא ניתן לתת לו יותר.

אילן שיינפלד מזכיר לי את גבריאל גרסיה מרקס: שניהם מספרים עלילה שמתרחשת על רקע דרום-אמריקה והמזג החם של תושביה, שניהם מתבססים באופן כללי על אירועים ועל טרגדיות אמתיות מן העבר אך גם מעניקים נופך מאגי לסיפורם ושניהם עושים את מה שגם התנ"ך מפליא לעשות במומחיות– בונים, הורסים, מעניקים, לוקחים וממיטים גזרות שונות ומשונות על הדמויות שלהם במחי יד, ללא התחשבות בחלומות וברגשות האנושיים.

זהו הספר הראשון שקראתי בחיי וששקלתי להפסיק את קריאתו באמצע מכיוון שהוא כל-כך קשה לקריאה, מבחינה רגשית. האסונות שמתרגשים על הדמויות בספר ובעיקר מעשי הזוועה הרבים שמבוצעים בו כלפי נשים הכבידו עלי מאד. גם כשניסיתי להתנחם במחשבה שמדובר בעלילה בדיונית נזכרתי שהאירועים מבוססים על ההיסטוריה, הלא רחוקה, של ארגון "צבי-מגדל" היהודי, שחטף, אנס ומכר נשים לזנות בארגנטינה של תחילת המאה הקודמת. יחד עם זאת, עם התקדמות הספר הקריאה הפכה יותר קלה – בתהליך שאני יכולה להתייחס אליו רק כאל דה-סנסיטיזציה שעובר הקורא לנוכח שטף הזוועות, הדומה בצורה אירונית לתהליך המנטלי שעוברות הזונות היהודיות מידי הסרסורים שלהן, ביודעין ובמתכוון.

"מעשה בטבעת" הוא ספר טוב. הוא נכתב ונשמע כמו אגדה יהודית עתיקה, על רבנים בעיירות פולניות ועל עולי-רגל המטלטלים חודשים ארוכים בדרכים לבקש את ברכתם, ובאופן זה הוא מגולל את סיפורם של מספר דורות מקבילים בשתי משפחות שהדבר האחד המשותף להן הינו טבעת קסמים יהודית. בצורה זו, המיקוד עובר פעמים רבות מן הטבעת הדמיונית אל היצאניות היהודיות וחוזר חלילה, כך שלא ברור לגמרי מהם האובייקטים המרכזיים בעלילה בפועל ומי מהם המתאים יותר לשמש בתפקיד זה.שמחתי לקרוא ספר שבמידה מסוימת מתקן עוול היסטורי שנעשה לזיכרון היהודי הקולקטיבי, על-אף שחלקים מסוימים בו היו קשים מאד לקריאה או לחילופין (ובהיפוך גמור) משעממים. "מעשה בטבעת" כתוב בקצב מהיר וסוחף ומאופיין בעלילה טובה ולכן הוא מומלץ, אך רכי-הלב – ובעיקר הנשים שביניהם –יצטרכו לחשוב פעמיים לפני קריאתו.

איך כמו חטיף מתוק אחרי שאתה טועם דבר מה מלוח. זה בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי את הספר הזה לאחר 2 הנפילות שקראתי לפני כן. הספר בתחילתו מרתק, מושך ומותח. אתה מוצא את עצמך מושך עוד שעה לתוך הלילה רק כדי לדעת מה יקרה בהמשך.
מכאן יש כמה ספויילרים.
הספר הזה הוא בדיוק הדוגמא הטובה ל "כל המוסיף גורע". לאחר איזה 300 עמודים העלילה מתחילה להיות באנאלית ודי חוזרת על עצמה. שוב נערה בעל כורחה הופכת לזונה ושוב שולחת את ילדתה לבית יתומים/מנזר. היה רצוי לעצור את העלילה בדור השני של אמא של המספרת וזה היה מבטא את הרעיון המרכזי בצורה מעולה.
אני מבין שהסופר רצה לסגור מעגל בישראל אך בכך הוא הורס מאוד את הסוף ומכניס עוד נדבך על עלילה לעתיד שכבר לא קשורה. גם הפרק האחרון עם הסיכום שבו – יש בו הרבה רעיונות ומחשבות שלא קשורות בכלל לעלילה. הקטע המאגי של הטבעת שלפתע נעלמת ומתגלית על ידי הילדה של חוסי, ממש מיותר.
אהבתי מאוד :
השפה הספרותית והעשירה שבה הסופר השתמש.
הדיוק הרב לגבי המקומות בארגנטיה.
השילוב היפה של דת עם נטיות הומוסקסואלית שמעורר עניין ומחשבה.
הקוטביות החזקה שיש בעלילה כמו תיאור יום כיפורים. מצד אחד הסרסורים מבקשים לכפר על מעשיהם בבית הכנסת, אך מצד שני רוצחים בנפשם את הילדות התמימות יום יום.
התיאורים המיניים בוטים וטוב שהם כך. הם בעצם מבליטים את הכוחניות והאכזריות של אותם גברים/סרסורים בסיפור. לכן מי שלא אהב את הדרך שבה הוא התבטא, צריך להבין שהסופר התכוון (כך אני מקווה) לזעזע בתיאורים כדי לתת הזדהות עם הנערות.
אני מאוד שמח שהסופר החליט להעלות על הכתב את ההיסטוריה הזוועתית הזאת.
הספר מתומצת כמו שצריך. ללא דיאלוגים מיותרים. קצר וקולע בול.
לסיכום למרות כל המגרעות שציינתי, עדיין זה ספר מעולה. אולי אני לא הכי אוביקטיבי והשיפוט שלי נוטה לשבח יתר על המידה את הספר בגלל הטעם המר של הספרים הקודמים שקראתי. למרות כל זאת הוא בהחלט עדיין ספר טוב מאוד.
כולי תקווה שסופרים ישראליים יקחו ממנו דוגמא איך לכתוב ספר ברמה קצר יותר גבוהה עם עלילה מקורית ומרתקת שתסב הנאה לקורא ולא רק מזומנים לסופר.

זהו מקרה קלאסי שבו המציאות עולה על הדמיון, וכדי שיצא ממנה סיפור טוב, יש צורך ביד מאומנת, יכולת לערוך תחקיר מקדים טוב וכישרון לספרו. היה לו, לסופר, סיפור מצוין ביד: סיפורן "האמיתי" של הזונות היהודיות בארגנטינה. סיפור טראגי, המעלה אל פני השטח את מה שבני אדם מנסים לדחוק אל עולם הצללים. התוצאה לדעתי היא שהסיפור האמיתי טוב מזה המובא לקורא.
היכולת לכתוב אודות נשים שפעם אחר פעם נדחקות אל שולי החברה, אל שולי הקיום, לתאר את אלו שקולן לא נשמע כשהן מוכות ונאנסות – הנה מעשה יוצא דופן.
המחבר טווה את העלילה סביב סיפור מאגי אודות טבעת בעלות כוחות של ריפוי. זהו אמצעי יפה להעביר את הקורא במסע של הדמויות מדור לדור. כל אחת מן הדמויות קשורה באמצעות הטבעת אל הדור הקודם, נאנחת וכואבת תחת כובד הגורל שמזמנת קירבת המשפחה. הסיפור הבדיוני נטווה בצורה משכעת בתוך סיפור הרקע ששואב כאמור מהתרחשויות שהתקיימו.
סיפורן של הנשים ללא פנים, שקבורות מעבר לחומה שאין לעוברה, חומה פיזית ומטפורית, הופך למוחשי, הנשים זוכות לקול, לפנים, לסיפור משלהן. והדבר נעשה בכישרון.
הספר מעניין, . מנגד ועל אף האמפתיה שהכותב רוחש לסיפורן של הזונות, נראה כי הוא "קשה" עם דמויות נשיות, במיוחד עם דמותה המרכזית של בלה, המוצגת כדמות קשה, לא אהובה, למרות שאין סיבה קוהרנטית לכך.
זאת ועוד, הרגשתי כי לסופר היה חשוב להציג דמויות בעלות זהות מינית הומוסקסואלית, אולם מבחינה סיפורית לא מצאתי לכך הצדקה. היתה תחושה כי נושא זה נבלע בתוך הסיפור המרכזי על הנשים ה"טמאות". כך למשל הרומנים שהודבקו לבעלה של בלה, גרשון, לא תרמו במאומה לעלילה. דמויות אלו מופיעות ונעלמות, ולא זוכות למעמד מעניין, ומאריכות ללא סיבה את הספר.
עניין נוסף הוא שעל אף העלילה המעניינת, והערך החוץ-ספרותי של כתיבת הספר, מצאתי את עצמי קוראת אותו במהירות, בעניין, אבל לא מצאתי בו שום פיסקה שרציתי לסמן אותה ולשוב אליה אחר כך. במובן זה, חסרה תיבה שהיא מפעימה, ולא רק כזו שמתארת עלילה שכתובה היטב.
המשיכה של הדמויות הנשיות אל הטבעת (ורק שלהן), כתובה היטב, עם זאת לא יכולתי שלא לחשוב שמשהו מהטבעת של "שר הטבעות", הושאל גם לטקסט הזה. וכך, נוכח תיאוריה לא יכולתי שלא לחייך ולמלמל לעצמי את מלמולו של הגולם משר הטבעות שקרא לה "חמדתי".my precious....

על פניו יש לספר את כל המרכיבים להיות ספר מצוין:
קהילות יהודיות לפני מלחמת העולם ,
מגע של קסמים ואגדה, סיפור היסטורי עסיסי ומטריד שלא סופר, הומוסקסואליות ,זנות ומאבקי דורות אבל משהו עצום חסר בספר והופך אותו לסתnי במקרה הטוב גרוע ומעצבן בנקודות השפל.
קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק חסר - אולי זה איזשהו ניצוץ שצריך שיהיה בספר ויצית לו חיים ( מה שנקרא היום מגיק).
חלק מהבעיה היא שהדמויות מתוארות רק חיצונית ולמרות שלמאורה מוסבר למה הן עושות דבר מה אנחנו לא באמת נחשפים לעולמם הפנימי ( דמותה של בלה היא הדוגמא הטובה ביותר) והנרטיב לא עקבי.
חלק אחר הוא שהשפה לא אחידה לעיתים גבוהה ויומרנית ולעיתים סתמית יום יומית של שנות ה2000
מורגש שנעשתה עבודה גדולה להביא את הסיפור וגם הוקדשה מחשבה לסיפור אבל התוצאה הסופית לא מתחברת ולא מעובדת .
מעל הכל ההרגשה שהעריכה חובבנית יש קטעים בספר בו על אותו פרק זמן מתואר על דמות אחת עברו 4 שנים בעוד על השניה עברה שנה ( ולא לא היה שם קסם:)) וחבל כי ניתן היה להפוך את הספר הזה למשהו מיוחד.

ספר מעולה וסוחף.
נדהמתי לשמוע על פרשיית צבי מגדל המזעזעת, שלא זוכה לאזכור הראוי בספרי הלימוד.

מעבר לסיפור הסוחף, הספר כתוב פשוט נהדר.
לדעתי ספר הראוי להסרטה.

מסכימה עם ביקורות קודמות שטוענות שהחלק השני פחות טוב מהראשון, אך אין זה גורע מההנאה הכללית.

*****ספר מדהים במלא המובן,אהבתי!
מתחילת הסיפור רותקתי וחשבתי על
אותן הבנות האומללות שעברו סבל נוראי.
תחת מעטה של עבודה אצל משפחות יהודיות אמידות
בבוינוס-איירס.ואופן ההתאכזרות באוניה לילדות
חסרות ישע. על גלגולה של טבעת מכושפת שהמיתה אסון
על כמה משפחות ולבסוף הטבעת איחדה בן שתי המשפחות
חובה לקרא.
כואב ומרגש כאחד