ביקורת ספרותית על רומן בכתובים מאת קובי אריאלי
ספר טוב

---

ביקורת שכתבתי בפורום ספרים ב-YNET:

אני מחבב את קובי אריאלי. אך לא קראתי מעולם ספר אחר שהוא כתב.
הרכב שלי התקלקל, ונאלצתי לשוב מהעבודה בטרמפים. קיבלתי טרמפ מחבר עד לקניון בפתח תקווה, ומשם כבר יצאתי עם ספר ביד: "רומן שבכתובים" מאת קובי אריאלי. לא ידעתי על מה הספר, מה שידעתי זה שקובי אריאלי הוא אדם מעניין מאוד, ולא פחות מכך – משעשע.

על הכריכה האחורית רפרפתי במהירות. אני לא אוהב לחרוץ את גורל הספר על ידי קריאת קטע שנכתב בדרך כלל על ידי ההוצאה לאור. לא לחיוב – וכמובן גם לא לשלילה:
"רומן שבכתובים מציע תמהיל משובב ולעיתים שובר לב של סיפורים הנובעים מספר הספרים הנצחי אבל זורמים במציאות הנוכחית, היומיומית, החולפת. הם מבקשים להביא את יונה הנביא אל נמל התעופה במקום אל מעי הלוויתן, ולכרוך את מערת המכפלה עם עסקני חברה קדישא... בכולם מתקיימת ברית איתנה עם המילה הכתובה...".

אודה על האמת: אני לא מחבב אסופות סיפורים. אני אוהב סיפורים שעלילתם מתפתחת, ומתרחשת לאורך עמודי הספר, הלוקחת את הקורא לסיבוב בעולם אחר – עולמו של הספר.
אבל, למרות שספר זה מחולק לסיפורים סיפורים, הוא לדעתי יצירת אומנות יפיפייה.
זהירות -
עוד בקוראי את הסיפור הראשון של הספר – "עפרוני", סיפור המספר על זוג מבוגרים המאבדים את בנם יחידם, ולאחר הקבורה, האם מבקשת לקנות את חלקת האדמה הצמודה לבנה. הרב חיים עפרוני, מנהל חברה קדישא המרכזית מקבל את אברם בסבר פנים יפות, ומודיע לו שישמור את חלקת הקבר בחינם, מאחר וזוהי חלקה השייכת לביטוח הלאומי...
לא אמשיך את הסיפור, אבל אודה ואבוש כי השמות עפרוני ואברם חלחלו לתוכי רק לקראת סוף הסיפור, כאשר קלטתי לבושתי כי מדובר בפארפרזה בת ימינו לקניית חלקת הקבר של שרה אימנו על ידי אברהם מידי עפרון החיתי, המשלבת בתוכה את הבירוקרטיה העלובה של אנשי חברה קדישא.

בהתחלה, לא הבנתי מדוע בחר קובי אריאלי, הבחור המצחיק והמשעשע להתחיל את ספרו בסיפור כה מזעזע, כה עצוב. רק בסופו הבנתי, כי הוא לא ממציא את ה"גלגל", אלא הוא יוצר אותו. אין ספק, הסיפור הוא לא הסיפור התנ"כי. גם העלילה עצמה אינה מתיימרת לצעוד עם העלילה התנ"כית יד ביד, שכן הבן מת לפני האם, וזו רק אחת מהעובדות שאינם עולות בקנה אחד עם הסיפור התנ"כי. אבל העלילה מקבילה כל כך, עד שהקריאה מילאה אותי במקביל לעצבות של הסיפור הטרגי – בתחושת רווחה ואפילו סוג שמחה על פענוח ה"חידה" של הסיפור. כמובן, דפקתי על ראשי עם ידי בהרגשת טמטום מה, מאחר והבנתי את סיפור קניית מערת המכפלה רק בסופו של הסיפור... (יש לי נסיבות מקלות – קראתי את הספר תוך כדי הליכה הביתה...)

לשאר הספר התייחסתי כמן חידה פתורה מראש, שכן שמות הפרקים צועקים על תוכנם: דינה, אסתר, יונה, חנה, ועוד, ועוד...
את סיפורי התנ"ך מכיר אני היטב, אך לא כל הסיפורים הם כמו הסיפור הראשון. ישנם סיפורים, שמתחילים כחידה לא פתורה, וההקשר שלהם לסיפור מתגלה רק לאחר זמן. מתי אגלה היכן קווי העלילה התנכ"יים מתלכדים עם קווי העלילה של הסיפור שלפני? נהניתי מה"משחק" הקטן הזה עד מאוד.
כל כך נהניתי, עד שסיימתי את הספר יום אחד לאחר שקניתי אותו...

הספר הפתיע אותי, מאחר וכבר קראתי סוגים שונים של ספרים הבאים מכיוון של "ביקורת המקרא", כמו הספר "אלוהים יודע" של ג'וזף הלר על דוד המלך, או כמו "מלכים ג'" של יוכי ברנדס. זכיתי גם לקרוא ספרים מהצד השני, המספרים את סיפורי התנ"ך, כאשר הם הופכים את הדמויות התנ"כיות לדמויות הוד נשגבות שאינם יכולות לטעות, ואם טועות הם, הרי זה רק על מנת ללמדנו דבר מה.

הספר הזה, מבחינתי, בא מכיוון חדש לחלוטין: הוא מכבד את דמויות התנ"ך, אך לא עושה להם הנחות. הוא מביא את סיפורם כך שיהיה קריא לבני דורנו, דור האינטרנט והמשרד, הבירוקרטיה והמודרנה. כל אלו זורמים במהלך הסיפורים. חששו של קובי אריאלי, כמו שהוא מזכיר באחרית הדבר של הספר - "השתדלתי להיות צמוד לקו העלילתי, אך מנגד לא לחטוא לריאליזם ולאמינות הסיפורית. היה ברור לי שהסיפורים חייבים לעמוד בזכות עצמם, לא להתקיים אך בשל דמיונם למקור".

קובי, עמדת בהבטחתך. הסיפורים הם מלאכת מחשבת, יד אמן לדעתי...

באחת ההופעות של קובי אריאלי, מול קהל בפתח תקווה – בו הוא ניהל פאנל עם עירית לינור, ח"כ אורי אורבך והזמר דני רובס, קובי סיפר כיצד הוא מידי פעם נועל את חדרו, כאשר הוא טורח לספר לכל הסובבים כי הוא הולך לעבוד, מתיישב מול המחשב, ומחפש בגוגל את השם שלו, על מנת לקרוא מה הדברים החדשים שכתבו עליו...
קובי – אם ראית את הביקורת שלי – דע לך, שמחכה אני בכיליון עיניים לספר הבא...

» ביקורות נוספות של רובי
» ביקורות נוספות על רומן בכתובים