שוב אני עם הביקורת על ספר ילדים. ככה זה כשמסדרים ערמות. הפעם הספר נלקח על ידי התולעת ביריד קרא-תן שהתקיים בחיפה. הגענו עם 18 ספרים למסירה (שלי, היא לא הייתה מוכנה לוותר על שום ספר). קיבלנו 18 פתקים, מתוכם התולעת קיבלה 8 והתפזרנו בשטח בין הדוכנים. תוך דקות היא חזרה עם הערמה שלה ורצה לראות את מופע המדע של מדעטק. בחנתי את הספרים, כולם ישנים ומרופטים יחסית, כולם עם פתק של ספרייה בפנים. דפדפתי פה ושם, האמת לא משהו שאני הייתי בוחרת, אבל שויין, הפתקים שלה, למה שאתערב.
מאז היריד הספרים שמונת הספרים שכבו להם בפינה והתולעת התעסקה עם ערמת הספרים החדשים שלה. אתמול התחילה לדפדף במשומשים ו"דגה" בחכתה את הספר הזה. אחרי כמה רבע שעה, שמעתי את המשפט שאני כל כך אוהבת: "אמא, את חייבת לקרוא את הספר הזה. יש שם מלא קטעים מרגשים על מחלות". קטעים מרגשים על מחלות? מי יכול לעמוד בזה?
אז בכיתה א', אי שם בבית ספר יסודי יש ילד שחולה באפילפסיה. ילדי הכיתה מתעלמים ממנו, כי הוא שונה ומחרימים אותו. המורה מחליטה לטפל בסוגייה ומספרת לכיתה סיפור על מה שהתרחש בארץ לאמרגישטוב. בארץ לאמרגישטוב, בה שוכנות כל המחלות בעולם, התכנסו כל הוירוסים והחיידקים המוכרים לדיון ב"מדינתנו לאן". השפעת הפופולרית וצינון - מלך הכיתה דיברו ללא מפריע. אפילו גב' אסטמה וגב' סכרת הורשו לדבר. אבל, כשגברת קטנה, אפילפסיה שמה, רצתה לדבר, אף אחד לא הקשיב. למה? כי אף אחד לא מכיר אותה, אולי היא בכלל לא מחלה! אולי היא ממציאה! הרי אף אחד לא מכיר את הסימפטומים שלה. רק כשהנשיא התערב, היא הורשתה לדבר. גברת אפילפסיה התגלתה כדוברת רהוטה ומעניינת וריתקה את האסיפה. כאשר שמעו את הסברה, הבינו כולם כי היא משלהם, מלה ככל המחלות. גם הילדים הבינו את הטעות.
הספר אכן נחמד מאוד, מסביר את הסימפטומים בשפה שבני השש יכולים להבין. בקיצור, עושה את העבודה.
בסוף יש גם תיאור המחלה להורים מפי ראש מחלקת נוירולוגיה בסורוקה.
דיברנו ביננו והחלטנו שאת הספר הזה נתרום לספריית בית הספר, כדי עוד ילדים יוכלו להחשף לסיפור.
טוב שיש יריד קרא-תן. יוזמה ברוכה של עיריית חיפה.