זהו ספר המתחזה לספר לימוד פופולארי (כלומר: נטול מתימטיקה) של יסודות הכלכלה. (בתור שכזה הוא אף מכיל בסופו שורה ארוכה של שאלות עבור כל חלק בספר). ברם, מי שבאמת מעונין בלימוד כזה כדאי שישמור ממנו מרחק. הסיבה: לאמיתו של דבר מדובר רק במאניפסט של אידיאולוגיה מאוד מסוימת: האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, אולי בצורתה הקיצונית ביותר. ( הספר שולל למשל את מוסד הביטוח הלאומי, מלכ״רים ואיגודי עובדים). בתור ״ספר לימוד״ הוא אינו עומד בתנאי הבסיסי ביותר שחייב בו כל ספר לימוד ראוי לשמו בתחום בו מרובות המחלוקות: הצגה שלפחות משתדלת להציג את הגישות והתיאוריות השונות, ורצוי באופן מאוזן. (דוגמה מצוינת לספר כזה הוא ״היסטוריה של הכלכלה לצעירים מכל הגילים״ של ניאל קישטיני - שגם אחרי שסיימתי את קריאתו איני בטוח מה הן דעותיו האישיות של מחברו!)
האמת היא שדי משעשע לקרוא את הקביעות הנחרצות בספרו של סואל (שנכתב ב2004 ותורגם ב-2006) אחרי המשבר הנורא של 2008, ובתוך המשבר העולמי של הקורונה - שני ארועים שהפריכו לחלוטין כמעט כל מה שכתוב בספר (למי שעוד היה זקוק להפרכה כזו אחרי השפל הגדול של שנות השלושים, שהביא בעקבותיו את המלחמה הנוראה וההרסנית ביותר שידעה האנושות). לא שאני מאמין שאנשים כמו מחבר הספר נתנו לעובדות לבלבל אותם, ושהם שינו במשהו את דיעותיהם. לאור המעט שמוסבר בספר בענין השפל הגדול, אני די בטוח שבמהדורות של הספר שיצאו באנגלית אחרי 2008 (המהדורה בעברית לא עודכנה מעולם) המחבר מסביר, שהמשבר ב-2008 קרה בגלל שממשלו של בוש לא דבק מספיק בעקרונות המשק החופשי הטהור להם ה מטיף הספר. ״הסבר״ כזה מזכיר מאוד, ולא בכדי, את ההסבר היחיד שניתן בתנ״ך לכל האסונות שפקדו את עם ישראל... הספר מזכיר לי גם חיבורים המתחזים למדעיים של ״תיאורית התכנון התבוני״. גם הם, כמו ספר זה, מציגים דוגמאות רבות הנבחרות בקפידה, ומתעלמים מכל עדות נגדית. בספר זה למשל, רוב הדוגמאות עוסקות בברה״מ ובהודו (ואף זאת בצורה חד-צדדית ומוטה להחריד). שבדיה, לעומת זאת, מוזכרת רק בהקשר של בעיה אחת (מהסוג של בעיות-של-עשירים), שמדיניות הרווחה שלה גרמה. על ארצות סקנדינביה האחרות סואל כנראה בכלל לא שמע...
איני יכול, כמובן, להתעמת במסגרת זו עם כל התיזות והטיעונים שבספר זה ובדומיו. (זה נעשה מצוין בספרים אחרים, כמו ״21 דברים שלא ידעתם על הקפיטליזם״ של הא-ג׳ון צ׳אנג, בהוצאת כנרת.) אני גם אינני כלכלן, אלא רק לוגיקאי. עם זאת, הספר מתימר להסתמך על ההגיון הצרוף, והמוטו שלו הינו: ״שורות ספורות של הגיון מסוגלות לשנות את הדרך שבה אנו רואים את העולם״. כיוון שבענייני הגיון כן יש לי הבנת מה, מן הראוי שאסקור כאן לפחות מקצת מן הכשלים ההגיוניים בספר זה.
1) בעמוד 469 כתוב לפתע: ״ברבות השנים פותחו הרבה תיאוריות כלכליות ונלוו להן מחלוקות בין אסכולות כלכלנים שונות״. אמת! אבל מעבר למשפט זה אין כמעט רמז לכך בספר. כמעט בכל מקום אחר בו מזהה למעשה מחברו (בלי לומר זאת במפורש) את ״מדע הכלכלה״ אך ורק עם משנתו של מילטון פרידמן. הוא גם מדבר שוב ושוב על ״חוקי הכלכלה״ כאילו היו אבסולוטיים, ידועים ומוסכמים על הכל, ומתיחס ל״כלכלנים״ כאל ציבור מונוליטי, לא כאל כזה שיש בו חילוקי דעות קשים.
בהקשר זה היה לי משעשע לקרוא דווקא בספר חד-צדדי-במיוחד זה את הביקורת הבאה (עמוד 466) על היותן של אוניברסיטאות מלכ״רים: בגלל עובדה זו ״מכללות ואוניברסיטאות, למשל, יכולות להפיץ השקפות אידיאולוגיות מסוימות הנמצאות במקרה באופנה ולהגביל השקפות אחרות, גם אם אפשר להיטיב ולשרת את יעד החינוך בחשיפת הסטודנטים למגוון דעות מתנגשות.״ (ועל זה נאמר: הפוסל - במומו פוסל...)
2) ״יעילות״ היא מושג המפתח בספר, ששוב ושוב מתאר דברים מסוימים כ״יעילים״ ואחרים כ״לא יעילים״. למרות זאת אין כל הגדרה בספר למושג זה, וגם לא קריטריונים מפורשים ל״יעילות״. (זה לא מפריע כמובן למחבר להתלונן בעמוד 437 על הלוחמים בחמדנות ש״כמעט אין מגדירים ׳חמדנות׳ ״...) רק בעמוד 448-9 נזכר סואל לפתע ש״יש הרבה השקפות שגויות בשאלת מהותה של 'יעילות' ״ ואף מציין ש״אפילו שאלה מדעית לכאורה כמו יעילותו של מנוע המכונית תלויה בסופו של דבר במה שרוצים שהמכונית תעשה״. משום מה לא עלה בדעתו לישם תובנה זו בשום מקום אחר בספר. ממילא ברור, שהוא לא מצא מקום לנמק את קביעותיו הנחרצות (שעל חלק גדול מהם חלקתי!) בדבר ״יעילות״ דבר זה או אחר. (אני מודה שגישה זו של המחבר באמת יעילה, אם המטרה שלו היא להוליך שולל את הקוראים!)
3) המחבר מפגין חוסר עקביות משווע בכל הנוגע לחשיבות רצון האנשים. יש מקומות רבים בהם נראה שסיפוק רצונם של בני האדם הוא הקריטריון העליון ל״יעילות״ ולחשיבות. (הנה דוגמה, אחת מני רבות, בעמוד 21: ״התוצאה החשובה שהחברה כולה תזכה בהנאות נוספות ממשאביה המוגבלים, מאחר שהפנתה אותם למקום בו מפיקים מהם את התפוקה שרוצים מיליוני אנשים, במקום ליצר דברים שאין בהם חפץ״.) בהקשר זה, אחת הטענות הבסיסיות (והנשנות ביותר בספר) היא, שכל בן אדם מבין טוב יותר מכל אדם אחר מה טוב לו ומה הוא צריך לרצות (טענה מופרכת בעליל, אבל לא זה עיקר עניני כאן). כך נכתב בעמוד 65: ״הניגוד האמיתי הוא בין הבחירות שהיחידים עושים עבור עצמם ובין הבחירות שעושים עבורם אנשים אחרים המתיימרים להגדיר את הדברים שהיחידים הללו זקוקים להם ׳באמת׳.״ מצד שני, פחות מעשרים עמודים קודם מתלונן המחבר ש״רק לעתים רחוקות הציבור מבין רמה בסיסית זו של תורת הכלכלה, ופעמים רבות הוא תובע ׳פתרונות׳ פוליטיים המביאים להחמרת המצב״ - כלומר, אסור לסמוך על מה שהאנשים רוצים. וֹבדומה, בעמוד 449 המחבר קובע ״כאשר צד שלישי מגדיר לאנשים אחרים את היעילות, הגדרתו מתנגשת לא פעם בנסיבותיהם השונות והמיוחדות״.הכוונה כאן ב״צד שלישי״ הינה לפוליטיקאים ואנשי ממשל. לעומת זאת סואל בטוח שכלכלנים (אומנם כנראה רק אלה מהאסכולה של פרידמן) דווקא כן מיטיבים מבני-אדם אחרים להגדיר מה טוב לאותם בני-אדם: ״כלכלת השוק מסייעת לידע המוסמך להשפיע על קבלת ההחלטות, גם אם 99 אחוזים מהאוכלוסיה חסרים את הידע הזה. אבל בפוליטיקה, 99 האחוזים שאינם מבינים את המצב עשויים להביא הצלחה פוליטית מיידית לעסקים ולמדיניות שיתברר לבסוף שהזיקו למדינה כולה״. (עמודים 290-291. וראו גם את הפסקה השניה בעמוד 287.)
בכלל, המסקנה העקיבה ממה שכתוב בספר זה הינה, שדימוקרטיה היא צורת ממשל מאוד לא יעילה, ועדיפה לאין ערוך שיטת ממשל שבה נותנים מצד אחד יד חופשית רבה לשוק החופשי, אך מצד שני מי שקובע מה טוב למשק ולחברה הם כלכלנים מוסמכים, ולא פוליטיקאים הנבחרים באופן דימוקרטי. המשטר הנוכחי בסין הוא למעשה המשטר היעיל ביותר כיום בעולם לפי הגיון ספר זה. (מובן שמסקנות לוגיות אלו אינן מוסקות בספר במפורש. לכתוב אותן היה מאוד לא יעיל למטרה של הפצת הספר ותורתו!)
4) סואל מתאר בכמה מקומות בספר את הכלכלה כתורה ש״אין לה ולא כלום עם פילוסופיה חברתית או ערכי מוסר״ (עמוד 51). מצד שני הוא משתמש בלי הרף בטיעונים הקשורים בדיוק בדברים אלה. הנה דוגמה: בעמוד 198 הוא מגנה את העבודה במגזר הממשלתי ״שם המעסיק מוציא את כספו של הזולת - משלם המסים״. (זו תלונה חוזרת גם בקשר לביטוח הלאומי, למל״כרים, לחברות ציבוריות וכולי.) הנימוק כאן מבוסס איפוא על ערך מוסרי: ״הוצאת כספו של הזולת״ (בעיקר על דברים להם המחבר מתנגד, כי אין בספר שום תלונה בנוגע להוצאות ממשלתיות על חימוש, משטרה וכולי) היא דבר רע (אגב: התלונה היא אבסורדית: הלא עובדי הממשלה עצמם - גם הם חלק מציבור משלמי המסים. בכלל התמרמרותו העיקרית של סואל בספר היא על כל מיני תמיכות כספיות שהממשלה נותנת ״על חשבון משלם המסים״ כדי לעזור לחלקים באוכלוסיה שאף הם משלמים מסים... אבל נניח לזה.) דוגמה חשובה אף יותר: בעמוד 212 קובע המחבר כי הדנים בתהליך מסוים ״צריכים להתמקד בשאלת הדרך שבה משפיע התהליך הזה על האינטרסים הכלכליים של החברה כולה ולא בחלוקה הפנימית של ההטבות שמשיגים חברים יריבים בחברה״. ה״צריכים״ פה מציין כמובן ערך מוסרי/חברתי. מעבר לזאת: מה הם ״האינטרסים הכלכליים של החברה כולה״, ומי קובע זאת? ומה ההבדל, אם יש כזה, בין אינטרסים כלכליים של חברה ובין אינטרסים לא-כלכליים שלה? לא תמצאו שום דיון בספר זה על נושאים כה מהותיים לטיעונים בו! (אבל מבין השיטין אפשר להבין את דעותיו של המחבר בנושאים אלו - וברור לחלוטין שהם אינם קשורים בשום ידע בכלכלה, אלא אך ורק באידיאולוגיה שלו ובערכיו המוסריים!)
אגב, למעשה אני אישית מסכים מאוד עם קביעתו של המחבר כאן. אני אבל חולק עליו מאוד בשאלה מה הם האינטרסים של החברה כולה (בין אם נקרא לחלקם ״כלכליים״ ובין אם לא.)
5) המחבר מסביר כל תהליך כלכלי שלילי בכך שמישהו ניסה ללכת נגד ״חוקי הכלכלה״ ונגד מדיניות השוק החופשי. ציפיתי מאוד איפוא, שהספר יסביר כך גם את השפל הגדול ההרסני של 1929 (שקרה דווקא במקום וזמן שבהם נהגו לפי העקרונות להם מטיף הספר). אך לא מצאתי שום
הסבר לשפל הגדול בספר, למרות שהוא מוזכר בו פעמים רבות! בעמוד 300 הוא מתיחס אליו פשוט כ״אסון״ - כאילו מדובר בכוח עליון כמו סופת הוריקן, ולא במשהו שנגרם על ידי המדיניות הכלכלית והתנהגותם הכלכלית של בני אדם. לעומת זאת טורח סואל לטעון בעמוד 377 על האמצעים שנקטה הממשלה בזמן השפל, ש״כלכלנים רבים סבורים שאמצעים אלו החריפו והאריכו שלא לצורך את השפל העולמי״. הוא אינו מסביר לשם מה ולכמה זמן היה בכלל ״צורך״ במשבר זה, ומה גרם לו. בדומה, טוען הוא בעמוד 367 בנוגע לצעדים של רוזבלט (שלפי הדעה המקובלת הצילו את ארצות הברית מהמשבר), ש״כלכלנים ומלומדים אחרים שחקרו את התקופה לעומקה הגיעו שוב ושוב למסקנה שהם הרעו את המצב״ - אבל אין שום תשובה לשאלה מה הביא מלכתחילה למצב הרע! (אני מניח שלא תיפלו מהכסא אם תשמעו, שאותם כלכלנים ״רבים״ עליהם מדבר סואל כאן (לפי ההערות הבביבליוגרפיות בסוף הספר) באים שניהם מאותה מחלקה ידועה לשימצה של אוניברסיטת שיקגו, ואחד מהם הינו - איך לא - מילטון פרידמן. לי אגב ברור, שפרידמן לא באמת ״הגיע״ למסקנה, אלא פתח בה את מחקרו כבמעין אקסיומה, ואז ״הצליח״ לנמק אותה.)
הערה לסיום: ממש לא הופתעתי כשקראתי בוויקיפדיה, שסואל טען ש״רוב המחקרים מראים שחוקים להגבלת נשק אינם מצילים חיי אדם אלא להפך״ - זה כל כך מתאים ל״הגיון״ שלו ולצורת טיעוניו! גם לא הופתעתי לשמוע שהוא תמך בטראמפ נגד הילארי קלינטון ונגד ביידן. הגיוני, לא??
