ביקורת ספרותית על העולם של אתמול - מהדורה ישנה - זכרונותיו של בן אירופה מאת סטפן צווייג
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 20 בינואר, 2011
ע"י מחשבות


סטפן צוויג נולד ב-1881, רק 19 שנה לפני התחלת המאה המדממת ביותר בתולדות האדם. הספר שלפנינו הוא אוטוביוגרפיה המשולבת בהיסטוריה של ארבעת העשורים הראשונים של המאה שהתפכחה מהתמימות של החיים הטובים אל החיים הלא בטוחים, בבחינת אכול ושתה כי מחר נמות. בתחילת העשור החמישי, ב-1942, בחר צוויג לשים קץ לחייו, לאחר קריירה פורה ביותר, שידעה עליות מסחררות וירידות הקשורות למלחמות, לשנאה, לדם המוקז בכל קרן זווית.

75 העמודים הראשונים של הספר משעממים למדי. אפשר לדלג עליהם, אבל רק בהמשך המסחרר של הספר אפשר להבין למה הם משעממים. השעמום נובע בעיקר לאור העובדה שצוויג נולד במדינה שלא ידעה חיים אחרים מלבד חיים נוחים, מסורת ארוכת שנים של התנהלות שקטנה של מונרכיה עשירה, הנטועה בלב אירופה – אוסטריה, שלה אלף שנות מסורת מלכות, מתוכם 700 תחת בית ההבסבורגים. בשנים אלה של ראשית חייו, בעיקר השנים שעברו עליו בתיכון, מתאר צוויג לימודים משעממים, מורים אפרוריים, אבל חיי רוח מלבלבים ולבבים, תלמידים הקוראים בהחבא ספרים רבים, שירים, מבקרים רבות בתיאטרון ומרבים לקרוא את עיתוני התקופה, העשירים ברוח. למזלו של צוויג, שנולד כבן שני למשפחת תעשיינים עשירה, לא היה לו צורך להוביל את המשך ניהול המפעל ולכן יכול היה להתפנות לדברים החביבים עליו: כתיבת שירה ופרוזה ויותר מאוחר אף מחזות ותרגום.

מעמוד 77 מתחילה הזרימה הגדולה עם סיום המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. צוויג כבר אינו תלמיד תיכון ועתה הוא חופשי לעסוק ולהתערות בחיי התרבות העשירים של וינה. הדמות המשמעותית הראשונה בה הוא פוגש הוא עורך העיתון "נויה פראייה פרסה" תאודור הרצל. הלה עורך את אחד מעיתוני הרוח הראשיים של אותה תקופה וצוויג מגיע אליו כדי להגיש לו מחומריו. הרצל קורא את הסיפור המוגש באותה פגישה ראשונה ומחליט לשלב את הסיפור מיידית בעיתון, והכרה ראשונה זו מהממת את צוויג. זמן קצר לאחר מכן מתיידדים הרצל וצוויג, אבל לא חולף זמן רב, הרצל נופל למשכב ולא קם עוד. זאת ב-1904.

מכאן פונה צוויג, שכאמור פטור מלנהל את עסקי אביו ואף עול הפרנסה אינו רובץ עליו, להתחיל ולתור ברחבי אירופה. צוויג נוטה לקשור קשרים רבים ואמיצים עם אנשי רוח. מבין מכריו המידיים נמנים הופמנסטאל ורילקה, בנסיעותיו ברחבי אירופה ובעיקר צרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד ואיטליה הוא מכיר גם את רומן רולאן ו-ולטר רתנאו, מאוחר יותר שר החוץ של גרמניה, אדם רב פעלים משכיל ואינטליגנטי, חצי יהודי שנרצח בהתנקשות.

נסיעותיו ברחבי אירופה, הרחבת אופקיו, ידיעותיו בשפות הנפוצות של אירופה והעיסוק התרגומים מפרים את דמיונו, הוא מרבה לכתוב פרוזה ושירה, לתרגם ומחזותיו מתחילים להתקבל לתיאטרונים המרכזיים של גרמניה ואוסטריה. קוריוז קטן השייך לתקופה זו הוא מותם של שני שחקנים מן המרכזיים של אותה תקופה, שניהם עבדו על מחזה של צוויג ושניהם לא זכו להעלותו מעבר לשלב החזרות. צוויג החל לחשוש מנגיעת ידו הרעה בחייהם של שחקנים. מאוחר יותר מת שחקן איטלקי נוסף שפנה אל צוויג בבקשה לתרגם מחזה איטלקי לגרמנית. השחקן ההוא היה שחקן מפורסם גם כן.

אלא שתקופה זו של לימוד, נסיעות, פוריות רבה בכתיבה והרחבת אופקים מסתיימת לה יום אחד בירייה השמה לה קץ לחייו של יורש העצר האוסטרי פרדיננד. באוסטריה אמנם מתחלחלים מן ההתנקשות, אבל לא מתחלחלים ממותו של פרדיננד השנוא, שלא דמה בכלום לקיסר האהוב פרנץ יוזף. אבל מוות זו פתח פצעים ישנים בין כובשים לנכבשים ולפתע פתאום יש התגייסות לצבא, מדים נהדרים נראים ברחובות, גאוות העם האוסטרי גואה, משוררים מתגייסים לכתוב ליריקה התואמת את מצב הרוח הנהדר, מצעדים נערכים ברחובות והעם עומד ומריע. צוויג אף הוא מתאר מצב רוח נהדר ומשכר זה. הוא עצמו כבר בן 33 ואינו חייב בגיוס. למרות זאת הוא מוצב כסמל בשרות העיתונות. צוויג אומר שאינו חפץ לכתוב בעד או נגד המלחמה. אבל יום אחד מתבקש צוויג, השולט בשפות רבות, לרדת לשטח ולהביא כרוזים שפורסמו ע"י הרוסים. הוא מקבל אישור פתוח לגמרי לנוע בכל שטח שיחפוץ בו בחופשיות מוחלטת. בגלל חוסר דרגותיו ועם האישור הפתוח, תנועתו בשטח חופשית מאחר והוא נחשב כשליח מוסווה מיוחד. בשטח הוא פוגש את מוראות המלחמה, את המדים הקרועים, את המוות, את הפצועים הזועקים לעזרה ואין כזו. הניגוד החריף בין המדים הססגוניים בוינה לזוועות בחפרות, מניע את צוויג להתחיל ולכתוב נגד המלחמה, בלי להביע עמדה פוליטית לצד זה או אחר. מזמן חש צוויג שאין זה הוגן שפתאום הוא מאבד ידידים רבים בצרפת ובבלגיה רק משום שאלה הם פתאום דרי המדינות האויבות. אחד מידידיו בצרפת השתמש בטריק מיוחד: בצרפת אסרו לפרסם חומר שנכתב ע"י כותבים מאוסטריה ומגרמניה. אותו ידיד פרסם את דבריו האסורים של צוויג רק כדי "לענות" להם ולהתפלמס אתם. כך זכו הקוראים בצרפת לשמוע את דעתו של צוויג מאוסטריה.

לקראת תום מלחמת העולם הראשונה זוכה צוויג להתעניינות במחזה שלו בשוויץ. הוא נוסע לציריך, שם הוא פוגש אנשים מקצות אירופה ואף מהעולם הרחב. שם אין צנזורה וסתימת פיות. הוא מבלה בנעימים ומיד עם תום המלחמה הוא חוזר לאוסטריה העגומה כשכבר עם הכניסה לתחנת הרכבת לגבול הוא חווה חוויה מרטיטה ובלתי נשכחת: קארל, קיסרה ההבסבורגי האחרון של אוסטריה, מחליט לוותר על שלטונו והוא עוזב את המדינה. המראה של ההמונים בתחנת הרכבת, המראה של קארל ההדור ברכבת ההדורה, גורם לצוויג לחוש תחושה של מעמד היסטורי, המקפל בתוכו יותר מאשר עזיבת מנהיג את ארמונו. מדובר בסיום שושלת ההבסבורגים, שהתארכה למשך 700 שנה ומדובר בהתפרקות הקיסרות עצמה. תרומה של מלחמה מיותרת, ללא כל ספק.

החזרה לזלצבורג, המקום בו בחר צוויג לחיות, היתה חזרה עגומה. המדינה היתה הרוסה, העוני שלט בכל, האינפלציה מטורפת וחיילים עניים חזרו מן החזית למדינה ששוב לא היתה מסוגלת לקלוט אותם. השיקום היה איטי. אלא שלצוויג היו 10 השנים שבין 1924-1933 שנים פוריות מאוד, ספריו נמכרו כלחמניות טריות, הוא נחשב כסופר המתורגם בתבל ובכל מקום פרצופו היה מוכר. הוא נסע על פני אירופה כולה, מחזותיו הועלו בכל תיאטרון נחשב ואף לארה"ב הגיע למסעי הרצאות. בכל מדינה דיבר בשפתה, כך באנגליה וארה"ב, צרפת ואיטליה.

ב-1933, עם עליית היטלר לשלטון, האווירה בגרמניה נעשית "לא נעימה", בלשון המעטה. ההגבלות על היהודים הולכות ומחמירות. צוויג, העסוק עם גאון המלחינים דאז ריכרד שטראוס על העלאתה של אופרה, מתבשר שבועיים לפני ההעלאה כי אין מקום בחיים הרוח של גרמניה לשום דבר שנעשה ע"י יהודים. שטראוס, שכבר אז נעשה הממונה על המוזיקה מטעם הנאצים, למורת רוחו של צוויג, משיג אישור מיוחד לאופרה. האופרה אכן מעלית והביקורת מהללת. תיאטרונים רבים מזמינים את ההצגה, אך הצגה שניה אין ומשום מקום יורד צו האוסר על הצגתה של האופרה.

ב-1934 מבקר צוויג באנגליה וזו מהווה בשבילו משב רוח רענן, רחוק מהאווירה המתקדרת של אוסטריה ואווירת המחנק של גרמניה. בשובו אל אוסטריה הוא מבין שאין לו מה לחפש שם יותר. הוא נועל את ביתו ושב אל הרעננות של אנגליה, שוכר לו בית קטן כמו זה שהיה לו כשהיה סטודנט. אבל התחושה מבהילה. צוויג, שהתרגל לחיי רווחה, להכרה כלל עולמית, לחברים רבים לכל אורכה ורוחבה של אירופה, שם להיות אותו אחד שחי חיים צנומים 30 שנה אחורה. תחושה זו מרה במיוחד משום שכל מיליוני הספרים שנקראו, פרי עטו של צוויג, היו כלא היו. כל מאמריו, מעורבותו העמוקה בחיי הרוח שלאירופה בכלל וגרמניה ואוסטריה בפרט, הולכים ונמחקים. האווירה המתקדרת מעל אירופה אינה מבשרת טובות וצוויג אינו רוצה להרחיב ולדבר על השנים 1934-1940, שמבחינתו אלו שנות גלות רעות, דלות בקשרים חברתיים, חי כאדם שאין לו כבר מולדת. תחושה זו קשה במיוחד לאחד שהיה נטוע היטב בתרבות הגרמנית, שתרם לה רבות, שלא העביר ולו ביקורת אחת כתובה על השלטון, לא בגרמניה, לא באוסטריה ולא על שום מדינה אחרת, כדבריו.

ב-1937 מבקר צוויג בארגנטינה ובברזיל ומתפעל מיופיין של ארצות אלה ומנחת החיים שבהן.

ב-1938 מבקר בפעם האחרונה צוויג בוינה, על-מנת לבקר את אמו הקשישה. זמן קצר לאחר מכן הוא מאבד את אזרחותו והוא באנגליה. אמו מתה והוא אינו יכול לבקרה. מעמדו הופך לחסר נתינות וחסר אזרחות. אם בעבר הוא חשב שזה לא רע להיות אדם חסר לאום והוא למעשה בן העולם כולו, הנה באה המציאות וטופחת על פניו.

זמן קצר לאחר מכן מובא ללונדון פרויד הזקן והחלה בן ה-83. צוויג זוכה לשוחח עם פרויד שיחות אחרונות ומרתקות, המשך לשיחות שהיו לו עמו בוינה. לאחת מאותן שיחות הוא מביא את סלבדור דאלי. פרויד נפטר אף הוא.

למרות שיחות "שלום" שיש לצ'מברליין ודלאדייה עם היטלר ומוסליני, מצב הרוח באירופה הולך ונעכר. צ'כוסלובקיה נופלת כפרי בשל לידיו של היטלר ומצב רוח נעכר בהתאם גם באנגליה.

ב-1 בספטמבר הולך צוויג להרשם לנישואיו השניים בעיר באת הדרומית, בה התגורר באנגליה. למשרד הנישואין נכנס לפתע פקיד אחר והכריז כי תהיה מלחמה. ב-3 בספטמבר אכן מוכרזת מלחמה.



הקריאה בספר זה, שאינו ממש ביוגרפיה מלאה ומושלמת ואינו ממש ספר היסטוריה, היא דווקא קריאה בספר עם ערך מוסף גדול. שילוב של חיי אדם מפורסם ביחד עם מאורעות מצמררים, מדממים, הרי גורל. הספר נקרא בשקיקה משם שהוא מרתק, משום שהוא מספר את הסיפור של המאה המדממת ביותר בהיסטוריה, דווקא מעיניו של סופר מפורסם, החווה בגופו מאורעות כבירים, המשנים את פני האנושות לרע ובלי קמצוץ של טוב.

הכתיבה של צוויג שומרת על רמה של עניין ומתח לכל אורך הספר, פרט לפרק המשמים-בכוונה של ראשית חייו. במקום מסוים בספר הוא מספר על אשתו הראשונה המעירה לו כי פניו שמחות. הוא מאשר את אבחנתה ומסביר כי הצליח למחוק פיסקה שלמה ומיותרת מכתביו, שלא לשעמם את קוראיו. היו אלה אכן שנים משעממות, באימפריה החובקת את אירופה.

הקדרות השורה על הספר היא קדרות התפרקותה של האימפריה, הרוע הנוראי של גרמניה והיטלר, המוסר ההולך לאיבוד, הסכסוכים הבלתי נגמרים ואובדן חיי אדם ללא שום טעם נראה לעין.

ספר זה לא יכול להשאר כקריאה יחידה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, ללא השלמה הולמת של עוד לפחות שני ספרים אחרים. השלמת הקריאה תעצים את החוויה ותהפוך אותה לבלתי נשכחת. אפשר להקדים את "העולם של אתמול" לפני שני הספרים הנוספים כקריאת רקע, או לאחר קריאת השניים לסגירת הקצוות וקבלת פרספקטיבה רחבה יותר: "בית קרנובסקי" של י"י זינגר ו"מפיסטו" של קלאוס מאן (במידה מסויימת, גם "רביעיית רוזנדורף" יתאים וגם "שלך, סנדרו" של צבי ינאי).

5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ