ביקורת ספרותית על השימוש באדם מאת אלכסנדר טישמה
ספר מעולה

---

נובי סאד, העיר בה מתרחשים הארועים בספר: ב-1918, לאחר מלחמת העולם הראשונה, סופחה העיר ליוגוסלביה. ב-1941 פלשו מדינות הציר ליוגוסלביה. צפון יוגוסלביה ובכלל זה נובי סאד סופחו להונגריה, שטבחה וגירשה כ-5,000 מתושבי העיר, יהודים וסרבים. בפשיטה אחת של המשטרה ההונגרית, ב-1942, נרצחו 1246 אזרחים ובהם 800 יהודים וגופותיהם הושלכו אל נהר הדנובה הקפוא. הפרטיזנים היוגוסלביים שחררו את העיר ב-1944, ולאחר המלחמה נכללה שוב ביוגוסלביה, כבירת המחוז האוטונומי של וויבודינה בתוך הרפובליקה של סרביה.
עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה האוכלוסייה כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. תחילה פתחו ההונגרים בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בדצמבר 1941 וינואר 1942 שימשו תירוץ לביצועה של "רַציה" (razzia - סקירה מקיפה). עוצר מלא הוטל על העיר. חיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע ביימו הז'נדרמים ההונגרים תקרית אלימה, ששימשה עילה לטבח המוני שיטתי. מאות יהודים וסרבים הוצעדו אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות. הטבח עורר מחאות בחוגים הונגרים והופסק בהוראה מבודפשט, אך ההתעמרות ביהודי העיר נמשכה. כל הגברים גויסו לפלוגות עבודה בהונגריה ואחר כך בחזית המזרחית. השלב האחרון של ההשמדה החל במרץ 1944, עם כניסתם של הכוחות הנאצים לעיר. בסיוע ההונגרים אספו הגרמנים את כל היהודים שנותרו בעיר ועד חודש מאי שולחו כולם לאושוויץ. שרידי הרכוש הפרטי והקהילתי הוחרמו.
כ-1,200 מיהודי נובי סאד שרדו בשואה, והחיים היהודיים בעיר התחדשו בזעיר אנפין לאחר המלחמה. בית הכנסת, שנבזז אך לא ניזוק, נחנך מחדש ושימש מרכז לפעילויות הסיוע של הג'וינט. הגירתם של מרבית היהודים בשנות החמישים דלדלה את הקהילה. בית הכנסת משמש כיום כאולם להופעות מוזיקה, אך הקהילה מתפללת בו בחגים. כיום מונה הקהילה כ-400 יהודים.
יוסף (טומי) לפיד, לשעבר שר המשפטים, הוא יליד נובי סאד.
הסופר היהודי-סרבי אלכסנדר טישמה נולד בבאצ'קה שבגבול סרביה-הונגריה בשנת 1922 ומת בנובי סאד בפברואר 2003. פרסם כ-15 ספרי פרוזה ושירה, מחזות ורשמי מסע. זכה בכל הפרסים החשובים בארצו, ויצירותו תורגמו לשפות רבות ואף זכו לקבלת פנים נלהבת בצרפת ובגרמניה. (מהאתרים ויקיפדיה ועם-עובד).
בגב הספר כתוב שהספר כתוב בשילוב של ז'אנר תעודי עם ליריקה מטאפורית... שיהיה. לעיתים זה נראה כמו זרם התודעה, אבל אין להרתע מכך משום שהספר מרתק, מאיים, קודר ומשובח למשעי.

השימוש באדם הוא ספר המתאר קורות אחדים מבני נובי סאד, מהם נוצרים ומהם יהודים. אך 20 שנה קודם לכן היה זה מכובד ואף כדאי שנוצריה תתחתן עם יהודי. היהודים היו המכובדים, המלומדים והעשירים. שני עשורים לאחר מכן היה זה גזר-דין מוות ומעשה איוולת להקשר בקשר כלשהו עם יהודים. הדמויות המתוארות בספר הן אכן כאלה, כאלה שגורלן נגזר אחת מקרבתה לשניה. לשיא האבסורד מגיעה משפחת קרונר, כשרוברט האב היהודי, סוחר מכובד, נשוי לרזי, שאחיה חייל באס. אס.
אין אלה כמובן הדמויות היחידות, אך את רובן מאפיינת התלישות, הבדידות, תהפוכות הגורל העוברות עליהן והאימה המחכה מעבר לפינה.
לאחר תאור של קורות הדומיות עם פרוץ מלחמה ועם התקרבות הצבא הנאצי, בדיוק במחצית הספר קופצים ליום שלאחר שובה של ורה, בתו של רוברט קרונר. בתאור של כעשרים עמודים דחוסים, עמודים הכתובים כפסקה אחת שלמה, אנו הקוראים נוכחים לדעת שגם החזרה מהמחנה אין בה אושר רב והרגשת שחרור. ורה נותרה לבדה בנובי סאד, אמה הגרמניה שבה והתחתנה והיא גרה כעת בגרמניה כשמשאר המשפחה לא נותר דבר. ורה מקבלת את ביתה בחזרה, נוהגת בעצמה בהזנחה גמורה, חשה שהעבודה שקיבלה במשרד הדואר סוגרת עליה וחשה חופש אמיתי כשמפטרים אותה. למחייתה היא מוכרת את גופה, מרשה לכל דיכפין לחדור אליה ולהותיר את שטרותיו, כולל קרוב משפחה מבוגר. בהמשך נבין מדוע היא בוחרת למכור את גופה והקלות בה היא עושה זאת. הזוועה גדולה.
בחלק אחר של ספר אנו נצמדים לסיפורו של סרדויה, בן כיתתה של ורה. סרדויה, אביו ואחיו הגדול, הסטודנט, בורחים מנובי סאד, מותירים את האם, שלשלומה אינם דואגים, ופונים לבלגרד. ראשון מת האח הבוגר וגם גורלה של האם לא שפר עליה. בסיום נותר סרדויה וכל העובר עליו.
סיום הספר מותיר מועקה גדולה וגם הבנה שלפנינו ספר מהכבירים שנכתבו אי פעם. סרדויה וורה חוזרים להיפגש והאהבה שאין לה קץ נפרשת ביניהם. המשותף להם הוא היומן שכתבה העלמה, המורה לגרמנית שסיפורה פותח את הספר. שני העמודים האחרונים בספר, עמודים המתארים את גורל היומן, המסמל את גורל ורה וסרדויה, יחרתו בזיכרון שאחד הסיומים החריפים, המעיקים, הקודרים והמדכאים ביותר שנמצאו בספרות אי פעם.

כל התאורים בספר באים כאילו ממכונת בשר ענקית, הפולטת בקדחתנות נקניק בשר דחוס וארוך עד אין קץ. למרות הדחיסות והקדרות, קשה להתיק את המבט. למרות ששמעו של טישמה לא יצא למרחקים, ההפסד כולו של הקוראים. למרות שזה ספר שואה ולמרות שתאורי הזוועה אינם קשים במיוחד ואף אינם רבים כלל וכלל, תאור הנפשות הפועלות והעובר עליהן מוכיח כמה דברים:
יכולת התאור של טישמה ייחודית ביותר וכבירה.
איש לא יוצא נורמלי במיוחד לאחר מלחמה בסדר גודל שכזה.
למצוא תקווה, נחמה והבראה כנראה שאינם בנמצא.

יש לעשות כל מאמץ באיתור הספר הזה ולקרוא אותו. איכות שכזו לא רואים כל יום ואף לא נתקלים ביכולת כתיבה מרשימה ומפעימה כל כך. ספר ענק למרות צנימותו היחסית.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על השימוש באדם