“אני לא מרגיש כל כך בנוח נוכח העובדה שאני יושב לי בכיף בביתי במזגן מול המחשב וקורא ספרים וכותב עליהם ביקורות, בזמן שחיילי צה"ל נלחמים ללא הרף ובתנאים קשים מאוד בעזה- אבל פשוט לא יכולתי להתעלם מספר עם שם כל כך מגניב ומסקרן כדוגמת השם 'מלחמת האדם הזקן' ולכן לא עבר זמן רב ורכשתי לי אותו.
לא, אין צורך שתאמרו לי שאני קורבן אומלל וחסר ישע של המילה 'זקן' (תופעת לוואי שנוצרה עקב קריאת הספר 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם' ועדיין נותנת בי את אותותיה), המילה 'מלחמה' (אקשן, אקשן ועוד פעם- אקשן) ואם אפשר, אז גם את המילה 'אדם' (סתם כי מתחשק לי).
לא, אין צורך שתאמרו לי כי אני כבר יודע את זה.
כשמתחילים לקרוא את הספר מגלים ששתי המלחמות (המלחמה שמתרחשת בין דפי הספר והמלחמה שמתרחשת בין הגבולות של ישראל ועזה), שונות בהרבה ממה שחשבנו: למשל, האויב המרכזי בעלילת הספר 'מלחמת האדם הזקן' הם סוג כלשהו של חייזרים, לעומת האויב המרכזי של ארץ ישראל שהוא אנשי החמאס והג'יאד האסלאמי. נכון שהם מחבלים ופושעים, נכון שהם ערבים שונאי ישראל, נכון שהם מפקירים את המדינה שלהם וחושבים רק על עצמם- אבל למרות כל זאת, הם עדיין בני אדם בשר ודם. אנשים, בדיוק כמונו, ולא איזה חייזרים מהחלל החיצון (אבל אם לא תהיה הפסקת אש נורמאלית בקרוב, אז כנראה שאיאלץ לקחת את דבריי בחזרה).
נתון מעניין נוסף הוא שבמלחמה נגד החייזרים, משתתפים זקנים ואך ורק זקנים, כי לטענת הממשלה, בגלל גילם המופלג של אותם זקנים, הם כנראה גם עמוסים בידע ובחוכמת החיים שאצרו בתוכם עם השנים והרי ידוע שידע שווה לכוח.
וכך מוצא את עצמו גיבור הספר, ג'ון פרי (שלצערו הרב, הוא כבר הגיע לשלב שבו ניתן לפנות אליו בשם 'אזרח ותיק'. ולא, במלחמה הספציפית הזאת אין הנחות לאזרחים ותיקים.) במרכז שדה הקרב, בתוך חללית מוזרה עם שם שאני לא זוכר, נלחם נגד צבא חייזרים מפוקפק ושהיחידים שיכולים להושיט לו יד לעזרה הם אנשים זקנים כמוהו, מעל גיל העמידה, שאם במקרה הוא ישבור שן או רגל, הם תמיד יוכלו להלוות לו כמה שיניים תותבות ואיזה כיסא גלגלים פנוי.
האם זה יהיה נכון להגיד שנהנתי מהספר? ת'אמת, לא. לא ממש. ולמרות שיש פה הרבה זקנים ומלחמות, זה נראה כאילו כבר קראתי משהו אחר בסגנון ורק שם הספר הוא זה שהשתנה. נכון, היה יכול להיות גרוע יותר- אבל מובן שהיה יכול להיות טוב יותר, וחבל.
יש מצב שזה אני ולא הספר, אני לא יודע. כך או כך, אפשר לומר שדי התאכזבתי. מה לעשות, עניין שבשגרה של התקופה האחרונה. כנראה שאולי זה קשור איכשהו למצב המדיני בארץ ופשוט המלחמה עושה לי מזל נאחס ויוצא לי כל הזמן להתאכזב מהספרים שאני קורא. אולי עדיף אפילו שאת הספר הבא שאני מתכנן לקרוא, אקרא רק אחרי שהמלחמה תסתיים (אם בכלל) ועד אז, עד אז אדאג לכך שגם זקנים יצטרכו לבצע שירות צבאי.
מי יודע, אולי זה יעזור במשהו?
בכל מקרה, נראה לי שזה הרגע המתאים לעצור כאן, להגיד לכם ביי ביי ולסיים כבר את הביקורת, כי יש לי הרגשה שאני מתחיל לחפור לכם קצת ואני לא רוצה שהמצב ילך והתדרדר עד כדי כך שאני אתחיל לחפור לכם הרבה (כידוע, משמעות המילה 'לחפור' קצת השתנתה מאז פרוץ המלחמה והיא לא כל כך מתקבלת פה בסבר פנים יפות, בלשון המעטה. אוף, כנראה שאצטרך להוציא אותה מהלקסיקון שלי ולא לעשות בה כל שימוש במשך מאה השנים הקרובות. באסה.).”
