אתי ספגטי
"ילדה אחת, שמה אתי, כל היום אכלה ספגטי. אמרו לה: תאכלי קציצה או ביצה, אך אתי לא רוצה! ניסו פירה או מרק, אך הכל שיכנועי סרק. הוריה של אתי נעצבו. הילדה לא אוכלת! היא לא תגדל!"
החליפו את השם, ואז תגידו לי - מי לא שמע / אמר את המשפט הזה לפחות 3 פעמים בחייו? מודה שאפילו אני בעצמי השתמשתי בו (ולא רק בזמן שעת סיפור...) . הספר הזה בדיוק דן בשדים וברוחות שלנו. כן, שלנו. לא של הילדים. התעסקות הזו עם האוכל, הפחד הזה ש"הילד לא ייגדל" נמצאת אצלנו, מאחר ולדעתי ההתעסקות שלנו באוכל היא יותר שלנו משלהם בעצם, הסיפור הזה הוא קלאסיקה להעמיד אותנו במקום ולהסביר לנו באופן מאוד פשוט שכאשר ילדים (טוב, רובם) צריכים לנסות משהו חדש, אזי זה בבחינת - אמאל'ה! משהו חדש! איזה פחד!
עם זאת, ישנם מצבים רבים בהם עניין האוכל הוא בעצם סימפטום לשליטה של היצורים הקטנטנים האלו על קיומם ועצמאותם. מה שהופך את זמני האוכל למצבי עימות. בסופו של יום ישנם ילדים רזים המתפתחים כמו שאר הילדים בלי שאכלו ברוקולי, גזר וחסה. טוב, אבל זוהי דעתי ואתם מוזמנים לחלוק עליי.
אז נכון שהספר הזה הוא ספר של ילדים, אבל הוא גם מאוד רוצה לומר לנו המבוגרים שלא צריך לעשות מזה כזה סיפור כזה גדול, וכאשר הילד/ה יהיו מוכנים לגוון, הם ייגוונו. באופן מפתיע מאוד זה השפיע על הראייה שלי, כך שכשתשמעו שאני מספרת את הסיפור הזה, בוא לשמוע גם אתם.
וחוץ מזה, הסיפור מלא בחריזה דבר הנותן לעלילה לזרום באופן קליל ונעים. כייף לקרוא ולהקריא!