"בקו האש, הרי המגע האנושי הוא המאמץ ידיים רפות ומביא את הרובאים לכלל שימוש נאות בנשקם. לוחם, הטופח לחברו על גבו, עשוי להפוך שפן לאריה. מנת שוקולד בלתי צפויה, שהובאה ברגע מכריע, עלולה להפיח רוח חדשה בגדוד מוכה. באותו אופן, הרי אבדן במגע הזה הוא המשתק אנשים ומחבל בכל פעולה. טול ניצוץ חי ומחיה זה ואיש לא ינוע קדימה נגד אויב" (עמוד 36).
במלחמה חזרתי לספר "אנשים מול אש" שכתב בריגדיר גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (הוצאת מערכות, 1956). קראתי את הספר כשהייתי בשירות הסדיר בצנחנים (המג"ד המליץ עליו), ומאז שבתי וחזרתי אליו ותמיד מצאתי בו תובנות רלוונטיות לאתגרים שניצבו בפני צה"ל. כך קרה גם במלחמה האחרונה בעזה.
הספר תורגם בשעתו לעברית בידי אל"ם עוזי נרקיס, יוצא הפלמ"ח שלימים הקים את המכללה לביטחון לאומי והיה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים. היתה פעם תקופה כזו שקצינים בולטים בצה"ל תרגמו ספרי מופת צבאיים (בין אלו ניתן למנות את תא"ל מנחם "מן" אבירם, לימים מח"ט הצנחנים ומפקד אוגדה, שתרגם את "בריגדיר הרגלים"). זה קורה מאז (אפילו ברמת המלצה לתרום ספרים) פחות ופחות וחבל.
מרשל, ששימש במלחמת העולם השנייה כהיסטוריון קרבי של צבא היבשה האמריקני, הציג בספר את מסקנות מחקרו על התנהגותם של חיילי החי"ר בצבא היבשה האמריקני תחת אש. את מסקנותיו גיבש לאחר שסייר בזירות קרב רבות וראיין מאות חיילים וקצינים מהם גבה עדות על הקרבות בהם השתתפו.
בין הקצינים הללו היה גם קפטן ריצ'רד וינטרס מפקד פלוגה ה' (Easy) המפורסמת מגדוד 2 שברגימנט ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101. למחרת הצניחה לנורמנדי, ביוני 1944, פיקד וינטרס על תריסר מלוחמי ומפקדי הפלוגה בפשיטה על סוללת התותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף יוטה. הצנחנים בפיקוד וינטרס הרגו כמה מחיילי הסוללה והשמידו את התותחים.
היה זה מבצע מבריק, שבו באו לידי ביטוי מנהיגות קרבית ויוזמה טקטית במיטבם. מרבית המשתתפים בפשיטה עוטרו על אומץ הלב שהפגינו ובהם וינטרס, שעוטר על גבורתו בפשיטה בצלב השירות המצוין (העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני). למרות הריאיון ועדויות מפקדי הדיוויזיה, הרגימנט והגדוד, מרשל השמיט מספרו על לחימת הכוחות המוטסים בפלישה לנורמנדי, "הם צנחו בלילה", את סיפור לחימת הפלוגה.
בספר הנהדר שתיאר את קורות הפלוגה של וינטרס (שגם אליו חזרתי במלחמה), הוא הודה שכעס על ההשמטה. מרשל תיאר בספר כיצד כוח שמנה 195 לוחמים מגדוד 1 ברגימנט ה־506, השתלט באותו יום על סוללת תותחים בהולדי. וינטרס, העיר כי "עם מספר כזה של חיילים בפלוגה ה' הייתי יכול לכבוש את ברלין!".
לתפיסתו של מרשל "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה־הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית" (עמוד 30). במלחמה, טען, על הצבא להפעיל את הכוח האווירי לצד כוחות היבשה (אותם כינה כוחות שדה־הקרב). כמאמר הנחתים (חיל שמרשל התעלם ממנו במחקרו, אף שאנשיו הם בעיקרם חי"רניקים), "תמרון בלי אש הוא התאבדות, אש בלי תמרון היא בזבוז".
שדה הקרב, כתב, "הוא המקום אפוף־הבדידות ביותר שבו עלולים אנשים להזדמן יחדיו" (עמוד 38) לכן, קבע, יש "לאמן את החייל כדי רמה גבוהה יותר של אומץ־לב אישי וכושר תפיסת המצב ולטפח בקרבו יזמה עצמית" (עמוד 18). מכאן, שאימון שלא ידמה את שדה הקרב ככל שניתן לא יכין את החיילים לאותה ממלכה, כהגדרת קלאוזביץ, של אי־ודאות ואקראיות.
בנוסף, כתב מרשל, האימון נועד להקנות למפקדים ולחיילים את ההבנה כי "האש היא התרופה" (עמוד 57), ובכוחה לא רק לפגוע באויב אלא גם לסייע ללוחמים להתגבר על הפחד בשעת קרב. "אש בכמות ראויה, הנורית בדייקנות ומקוימת בהתמדה, הריהי דבר נדיר ביותר בקרב. ואף־על־פי־כן מגמתה הסופית של כל תנועה במלחמה, עד ליום הכניעה המוחלטת, תהא להגביר את עצמת־האש ועמדת־האש על חשבון עצמת־האש ועמדת־האש של היריב" (עמוד 59). מסקנתו, אם כן, היא להרבות בירי באימונים ובלחימה.
הספר שזור בדוגמאות מתוך הקרבות שבהם לחמו יחידות שונות בצבא היבשה במערב אירופה ובאוקיאנוס השקט, אותם תחקר מרשל במהלך המלחמה. בקרבות באי מאקין בנובמבר 1943, למשל, ניהל גדוד מרגימנט החי"ר ה־165 של צבא היבשה האמריקני קרב הגנה על המתחם שתפס במשך כל הלילה מול כוחת עדיפים של הצבא היפני.
"האויב פתח עם דמדומים בחימת־טירוף, בסדרת התקפות "התאבדות" ("באנזאי") וקיים את לחצו כמעט ללא הפוגה, עד שעלה השחר. עמדות המקלעים הקדמיות הותקפו ישירות בחרב ובכידון. רוב ההרג בוצע בטוח קטן מעשרה מטרים. מחצית המקלעים שלנו הוצאו מכל שימוש וכמחצית תופסי שוחות־השועל הקדמיות היו בין ההרוגים או הפצועים. הרוגי האויב כיתרו כל עמדה" (עמוד 49).
בתחקיר גילו מרשל וצוותו כי למרות הלחימה העזה רק 36 מלוחמי הגדוד ירו באויב בכל כלי־הנשק שעמדו לרשותם. במקרה זה, כמו גם במרבית התחקירים שערכו מרשל וצוותו במלחמה, התברר כי רק כ־15% מכלל החיילים בפלוגות ירו בנשקם לעבר האויב. במקרים נדירים עלה שיעור היורים ל־25%.
במקרה אחר סיפר מרשל כי כשבחן את הקרב על ראש החוף "אומהה" במסגרת הפלישה לנורמנדי, גילה כי רק היו "כחמש פלוגות רובאיות שהיו יעילות מבחינה טקטית במך רוב שעות יום הפלישה, הוא ה־6 ביוני 1944. בפלוגות מסוימות אלה, רק חמישית מאנשיהן, בממוצע, ירו בנשקם, תוך כדי ההתקדמות של כל אותו יום, משפת הים ועד לשורת הכפרים הראשונה ביבשת פנימה" (עמוד 61).
ללא אותם לוחמים אשר ירו בנשקם, טען, לא היו גם פלוגות אלו מצליחות להתקדם ולהבקיע את הקו הגרמני ויתכן שהפלישה היתה נכשלת. אמנם, ציין, "מעורפם סייעה בידם עצמת כוחות הים והאויר האדירה ביותר שסייעה אי־פעם בתולדות העולם לצבא פולש" (עמוד 61). אולם, ערכם של "המתכת, התותחים והפגזים של מסיעים רחוקים אלה, לא הגיע, בשעת המשבר לפלוגות־רגלים אלה, אף לערכן של שלוש כיתות מאותה חבורת אנשים קטנה, שיצאו ללחום ברימוניהם וברוביהם" (עמוד 62).
המחבר נמנע מלתלות את ההצלחה בחוף "אומהה" בהצלחת אותן פלוגות אך קבע שבלעדיהן המשימה לא היתה מושגת. מכאן שמאמץ האש מנגד (אוירי, ארטילרי, ימי ועוד) חשוב ומסייע, כפי שהוכח לא פעם גם במלחמה שמנהל צה"ל בימים אלו בעזה, אך הוא אינו יכול להחליף את הכוחות המתמרנים, את אותם "מגפיים על הקרקע".
מרשל הציג רק מקרה אחד שבו השיגה יעילות אש גבוהה יותר. במהלך הפלישה לנורמנדי, "בהתקפה שלאורך סוללת־הדרך לקאראנטן במשך ליל ה־10 ביוני 1944, נשתרך גדוד אחד מן הרגימנט המוצנח ה־502 לאורך מיצר משולל מחסה לחלוטין, וכל הלילה היו האנשים גלויים כליל לאש מעמדות האויב, שמוקמו לאורך רכס נמוך ממש מולם" (עמוד 64).
המג"ד, לוטננט־קולונל רוברט ג' קול (שנהרג מאוחר יותר במבצע "גן־שוק" בהולנד), צעד הלוך וחזור לאורך שדרת הגדוד. לדבריו, לא מצא כל דרך לאלץ את אנשיו להתמיד בירי. "גם איש אחד מתוך עשרים וחמשה לא הפעיל את נשקו מרצון. לא היה כל מחסה; הם לא יכלו להתחפר. לכן לא יכלו להתגונן אלא אם היו מוסיפים להמטיר אש, אשר היתה מאלצת את האויב להוריד ראשו. הם למדו עקרון זה באימוניהם. כולם ידעוהו כראוי. אך לא יכלו להכריח עצמם לפעול בהתאם לו" (עמוד 65). קול סיפר: "נעתי לאורך הקו, אנה ואנה, ושאגתי – "לכל הרוחות! פתחו באש!" אך לשוא. הם לא ירו אלא כשפיקחתי עליהם, או כשניצב מעליהם קצין אחר" (עמוד 65).
למחרת עם שחר, "הסתער הגדוד על האויב והדפו לאחור מעמדות הירי שלו לאורך הרמה הנמוכה. התפתח קרב שנמשך כל אותו יום; קרב זה הצטיין בלחימה מטוחים קצרים, מאחר שהאויב הגיח חמש פעמים להסתערויות־נגד" (עמוד 65). הגדוד עמד במשימה, אך במחיר כבד. 40% מאנשיו נפגעו. לאורך הלחימה נע שיעור היורים בנשקם בין 25% ל־30%. היה זה שיעור גבוה מכל יחידה אחרת שבחן מרשל.
מרשל כתב בספר כי "השאיפה לסתום את הפער בין האימון והקרב הרי היא למעלה מכושר המצאתו של האדם. כיון שירדנו לעומקה של עובדה זו, שוב אין לנו ברירה אלא למזג את משמעותה עם תבונת־המעשה של האימונים. בעשותנו כן נגיע אולי שוב לאותה מסקנה שאליה מכוונת ההגדרה הסתמית במקצת האומרת ש'גמישות המחשבה' היא התכונה השכלית הרצויה אצל המפקד" (עמוד 100).
לפי הערכה גסה, כתב, "ניתן לומר, כי 60% מאמנות הפיקוד הם הכשרון לראות מראש; ואלו 40% הם הכשרון לחדש בו במקום פתרונות חדשים, לזרוק מאחורי הגב את הרעיון הקודם, שהועמד במבחן ונכשל בכור־הנסיון של המבצעים ולקבוע כללים בהתאם לצרכי הפעולה, תחת לפעול לפי הכללים" (עמוד 100).
במערכה לכיבוש האי בורטון מידי היפנים, ב־1944 תפס סמ"ר פיט דיין, מרגימנט הרגלים ה־17 של צבא היבשה האמריקני, פיקוד על מחלקה והוביל אותה בלחימה. "ידעתי שהם פוחדים, שכן חשתי בעצמי שאני פוחד. אז שאלתי את עצמי מדוע הננו חשים איש בפחד רעהו, ומצאתי כי הדבר בא לנו משום שהמפקדים חדלו לדבר" (עמוד 135), אמר דיין.
אז, סיפר, הבין שהדרך היחידה להחזיר למחלקה את בטחונה היא "להלהיב אותה בדברים, כפי שנעשה הדבר במשחקי הרוגבי. המשכתי בהסתערותי שלי על מקלטי האויב ושוחות־העכביש שלו, אך בהבדל שמעתה החילותי שואג אל האחרים: "הביטו אלי וכזאת עשו. עלו עליהם. הוסיפו לפעול. פקחו עין!" עד מהרה התלכדה המחלקה והחלה לפעול שיטתית. אך אני הוספתי לדבר עד הסוף, כי למדתי משהו חדש: שומה על המנהיגים לדבר, אם רוצים הם להנהיג. אין די בפעולה בלבד. דוגמה דוממת לעולם לא תפיח רוח באנשים" (עמוד 135). דיין עוטר על גבורתו בכוכב הכסף.
אפשר להתווכח עם ממצאיו של מרשל ועם מהימנות מחקרו, אך אין חולק על איכות הניתוח והכתיבה שלו. כל מי שחווה לחימה יודע שבין שהמחקר הכמותני שהוצג בספר מדויק ובין שלא, הרי שחלק ניכר מאבחנותיו נותרו נכונות. היוזמה, התקשורת בין המפקד לאנשיו וביניהם עצמם, והנכונות לירות באויב, קבע, הם הכלים שבאמצעותם יתגברו הלוחמים על הפחד ויביסו את האויב. למרות שעברו מאז שנים רבות לא נמצאו טובים מהם.
