בפתח הספר מספר המחבר כיצד נתקף בילדותו, בעירו סאן פאולו, ברזיל, בידי ילדים אשר האשימו אותו ברצח ישו המשיח. לא הועילו כל טענותיו שאינו מכיר גלל את ישו ושמעולם לא הרג איש, והוא חזר הביתה מוכה וחבול. מאותו יום, הוא מספר, התחיל להיכתב הספר הזה, מאחר שהעליתי על השאלה הפילוסופית הראשונה בחיי: "מדוע?" ובאותו יום נפתחה דרכי אל הקיבוץ.
שמו המוזר של הספר מבקש לרמז שיש כאן שילוב של אוטוביוגרפיה עם הגות פילוסופית, וזה חוצה כל תקופות האנושות ואת כל יבשות העולם. במרכז הספר עומד קיבוצו שלו – געש – שנחום השתתף בבנייתו ובעיצובו זה יובל שנים. אך לעולם לא יסתפק הסופר-ההוגה בתיאור פשוט של העניינים ובעיות של כאן ועכשיו: תמיד הוא חורג ממציאותו שלו אל עבר חקירה תרבותית ואנתרופולוגית של קהילות, התפתחויות היסטוריות וסוגיות חיים בסיסיות. בלי הרף הוא מנתח מצבים ומגיע למסקנות מעניינות, רלוונטיות לחייו-חיינו. האם האנושות השתפרה באלפי שנותיה? מה טיבה של החלוציות – והאם אנחנו, אפילו בקיבוץ המודרני, לא כבולים עדיין בשרידי שבטיות קדומה? מה טבעו של העם היהודי ומה עתידו? עתיד הציונות? איזה תפקיד תמלא בה התנועה הקיבוצית? הנה חלק מכותרות פרקי הספר: גן עדן ללא מלאכים להתכונן לעתיד להיות או לא להיות יהודי? מה באמת טבעי בטבע? סוציאליזם מול קפיטליזם – שטויות כלוא בכלוב יחד עם נמר...
מי שמוכן לצאת למסע ארוך בהווה ובעבר (פלוס מנות שונות של עתידנות), מוזמן לעיין בספר זה וימצא בו תובנות וגילויים רבים ומפתיעים.
*** יואל דרום, קיבוץ כפר מנחם, עיתונאי

====================================================


קראתי פרקים אחדים בספרך autobiosophy – ספר הגות המטפל בצורת החיים הייחודית של הקיבוץ – על רקע עיונים אנתרופולוגיים, ובירור אידאולוגיות של הציונות והסוציאליזם.

מצאתי בספר עניין רב. זהו ספר חשוב ומרתק. ניתוחיו מעמיקים, ויחד עם זאת כתובים בשפה בהירה, בסגנון קריא ובחוש הומור. גם כאשר עיקר תשומת הלב והתאור ההיסטורי והסוציולוגי מתייחסים לקיבוץ ולתנועה הקיבוצית כתופעה בולטת בתולדות הציונות – זהו ספר אוניברסלי בראיה ההיסטורית, הסוציולוגית והערכית שלו.
אני מייחס חשיבות להדפסתו והפצתו של הספר בקרב יהודים מהתפוצות וקוראי אנגלית במדינות המערב באירופה ובאמריקה
*** אהרון ידלין, קיבוץ חצרים, היה שר תרבות בממשלת רבין הראשונה

=====================================================


הספר כתוב תחת עוצמתה של אישיות. הביוגרפיה של מנדל העניקה לו אפשרות לבחון את העולם בו אנו חיים לאור ההכרעות הגדולות בפניהם עמד המחבר כנער יהודי שגדל בברזיל ביקר את יהדותו ואת התרבות המודרנית ובחר לנסות לקדם את החברה כחבר קיבוץ עם אנטנות גבוהות. הספר כתוב בנימה אישית פשוטה, בגובה העיניים אך בעיניים גבוהות השואפות לדעת, לשפוט, להכריע. הוא עוסק בשאלות הסטוריות, תיאולוגיות, תרבותיות ופסיכולוגיות וקושר ביניהן. הוא תובע קידמה, מחויבות חברתית, טכנולוגיה ומדע מתוך אמונה בהם. הוא מודע לפרובלמטיקה שנוצרה על ידי הקידמה. בעיות אקולוגיות, של ניכור ושיבוש חיי החברה אך הפתרונות נראים בעיניו כפתרונות אפשריים של תיקון, לימוד, רגישות, ביקורתיות ואהבה. כל אלה מביאות אותו לאישור דרכו בקיבוץ כדרך המשקפת אפשרות של תיקון ביחידה האנושית – חברתית הקטנה של האנושית, המשפחה, והגדולה – החברה האנושית. מכאן באים פירושיו את המורשת היהודית, את ההיסטוריה של האדם והטבע.
יש בספר הד – חזק לאופטימיות הציונית הסוציאליסטית הוא נותר בעולם של המושגים והפרובלמטיקה של תנועת הנוער. כאיש מבוגר יש לו מספיק הומור ועין בוחנת כדי לא להניף את דגליו כדגלים מגוהצים מדי, אך בכל זאת הוא מניף עם שיבה מתמדת לסייגים האנושיים מאידאולוגיה שקפאה.
הספר ניכתב כאילו מתוך דילוג על האכסיסטנציאליזם, על תאוריות בלשניות, ועל הלכי הרוח פוסט-מודרניות. הוא משוחרר מהלכי רוח הקודרים של תקופתנו. בזה חן שלו.
אני חושב שלמרות שהספר אינו היסטורי, הוא מעיר על הדור של המחבר, דור שלאחר הלילה שנפל על הציויליזציה במלחמת העולם השניה. דור שביקש אישית לחלץ את האנושות ומצא עצמו בסבכי השינויים החברתיים. דור שתרגם את תודעתו להכרעות אנושיות – חברתיות שתורגמו לביוגרפיות של יחידים.
*** מוקי צור, קיבוץ עין גב, עתונאי ואיש הגות,
היה מזכיר של תק"ם.

==================================================

למרות שמומחים בדיסציפלינות השונות שעולות בספר, יחלקו על קטעים והגדרות, הספר ראוי לקריאה ואף יותר מפעם אחת. צריך שיתורגם ויגיע לצעירים חושבים.
*** צבי כסה, רמת השרון, מבקר ספרותי.

====================================================

תודה על סיפרך. הקריאה בו היא מענגת. אתה כותב בעמקות ועם זאת בצורה שקופה ופשוטה, ביושר אינטלקטואלי מרשים ובהומור - תכונה שבדרך כלל פילוסופים לא ניחנו בה בשפע. מצאתי עניין רב מאד בדבריך על הקיבוץ כיום. מה שאתה לומד מניסיונך כחבר קיבוץ על הפסיכולוגיה החברתית ועל השלכותיה הוא רב ערך. מאחר שהייתי בעצמי חבר קיבוץ כמה שנים מעצבות בחיי, ואת דרכי כסופר ופילוסוף התחלתי בכתיבה על נושא זה, ריתקו אותי ההתפתחויות שאותן צפיתי בשנים הקריטיות שלאחר הקמת המדינה.
אודה שהתרשמתי פחות מעיונך בסוגיות יותר כלליות שבהן אינך ניזון מניסיון אישי בלתי אמצעי. יש לך הארות קולעות אבל הן חד צדדיות ומדובר בנושאים שכבר הוארו מזויות שונות ע"י הוגים רבים, וניראה לי שאתה מודע פחות מדי למה שכבר נכתב על נושאים אלה, כלומר אתה חוזר על דברים שנאמרו לפניך כאילו המצאת אותם מחדש ואינך מודע להיבטים נוספים. משום כך נדמה לי שהיית מיטיב לעשות אילו כתבת את ספרך בעברית לציבור קוראים שאתה חולק עמו את ניסיונך העשיר והמעמיק בחייו הקיבוציים והכלל יהודים בישראל, ולא פונה לציבור כללי לא מוגדר שניסיון חייו הוא בהכרח שונה.
*** אליעזר שבייד, פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

====================================================

הייחוד של הספר מבטא כבר בשם שנתת לו "AUTOBIOSOPHY" המבטא את השילוב בין הביוגרפיה שלך ובין הפילוסופיה האישית שלך, אך המדובר לא רק בפילוסופיה, אלא בהשקפת עולם כוללת, בעמדתך האישית כלפי סוגיות מרכזיות בתחומי ידע שונים, אשר בדרך כלל עסוקים בהם אנשי מדע המתמחים בנושאים מוגדרים וספציפיים. המאפיין המרכזי של השקפת העולם הוא תפישתך ההומניסטית המודדת את מידת האנושות של כל אדם על פי מידת המחויבות שלו לאנשים אחרים ולטבע.
הניסיון האישי והחוויתי והאישיות שלך עומדים במרכז הספר ואתה חוזר ומדגיש את ההבדל בין הגישה הדיסציפלינרית המבוססת על חקירה שיטתית והתמחות של איש המדע לבין גישתך. גישתך מקיפה נושאים בהם עוסקים תחומי מדע רבים, אך היא אסוציאטיבית ואתה מדמה את עצמך לשאול המלך שהלך לחפש את האתונות ומצא את המלוכה.
החיפושים משתרעים על תחומים רבים מאוד - החל מנושאים פילוסופיים כמו קיום אלוהים, דטרמיניזם ואחריות אישית, הטבע ומותר האדם ועד לנושאים חברתיים ואידיאולוגיים כמו ציונות, קפיטליזם, סוציאליזם. אולם נדמה שמהדיון בכמעט כל נושא אתה מגיע למרכז אחד שהוא גם מרכז חייך ומוקד השקפת העולם שלך - הקיבוץ.
נדמה לי שחוט ישיר מוביל מהגדרתך את מותר האדם - התפישה המוסרית והתנגדות לאלימות-, מתפישתך הסוציאליסטית של סולידריות ואחריות הדדית אל הקיבוץ, בו ראית את הדרגה הגבוהה ביותר של סולידריות אנושית.
על אף הפריזמה האישית והחווייתית, ספרך יכול לשמש כמבוא טוב לקורא אשר הציונות, ישראל והקיבוץ לא מוכרים לו. הספר נכתב במשך תקופה של עשר שנים אשר חלו בהן שינויים גדולים במציאות הקיבוצית. באותו פרק מופיעים חלקים שנכתבו בתקופות שונות ועל ידי כך מתקבלת תמונה דינמית המשקפת את השינויים שחלו בקיבוצים.
אתה מדגיש בפרק הסיום את גישתך האופטימית לעתיד האנושות ואת האמונה שהיסודות האנושיים והמוסריים יגברו על היסודות השבטיים של מאבקים אלימים על טריטוריה. גישה אופטימית זו מתקשרת גם עם ראייתך את עתיד הקיבוץ, על אף הסתייגותך מחלק מהשינויים שחלו בו.
בתור חבר קיבוץ שעוסק כבר שנים רבות בחקר הסוציולוגי של הקיבוץ, אני יכול בהחלט להמליץ על הפרקים ככתבת על היבטים שונים של חיי הקיבוץ.
אני מקווה מאוד שתוכל לגייס את האמצעים הדרושים להוצאת מהדורה נוספת של הספר המעניין והמיוחד הזה.
*** מנחם רוזנר, חבר רשפים, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה.