התחלתי לקרוא את הספר לפני 5 שנים ו-6 חודשים.
כמובן שעזבתי אותו ועכשיו חזרתי אליו במסגרת מבצע סיום 300 הספרים שאני קוראת במקביל. נמאס לי לקרוא 300 ספרים במקביל. אני מנסה להשתלט על הפרעת הקשב שלי ולנסות להתרכז בדבר אחד.
אז. ציפי העצני מציבה כאן מראה לא-נעימה בעליל בפני קוראיה השמנמנים. (תסלחו לי על חוסר הנימוס. אני אקרא לכל השמנים, המלאים, הכבדים ומאותגרי המשקל - בשמם).
צריך, היא אומרת, לאכול פחות ולהתעמל.
היא כמובן לא אומרת איך לעשות את זה, בשביל זה יש טונות של ספרים אחרים, אלא מתמקדת בלמה אנחנו לא מצליחים לעשות את מה שהחלטנו שיעזור לנו לרזות, ומנסה להסביר איך אפשר כן להצליח לעשות את זה.

רגע, רגע רגע. לאכול פחות ולהתעמל??

חשבתי שזה ספר עזרה עצמית! איפה הליטוף? איפה האשליה המתוקה? איפה הסיסמאות הנפלאות שהתרגלתי אליהן בשאר ספרי העיון (הרבים) שקראתי בנושא ההשמנה?
אלה שאומרות שלא צריך לרעוב, לא צריך לסבול, לא צריך להתעמל?....
מה, כן צריך?

זה לא "אכול כפי יכולתך והתבטט ותהנה מאוד מהקריאה ותפנטז איך אתה רזה אבל לא באמת תרזה ותמשיך להיות שמן עוד 10 שנים בלי לשים לב"?...
הרי אם אנחנו אכלנים רגשיים צריך להיות רגישים איתנו, לא? שלא נתעצבן ונאכל את כל המקרר.

אסור לשים לנו מראה אכזרית כל כך מול הפנים.
שילמתי מחיר מלא על הספר! היי! ציפי!! בחייך!!

אז מסתבר שלשמנמנים יש גם בעיה של אסרטיביות (עשו על זה מחקרים) והם לא יודעים לדרוש את התמורה לכספם.

*******

זה הספר הכי מקיף שקראתי בנושא הזה (וקראתי הרבה, כאמור...) שנותן יותר הסברים לאכילה רגשית (=כל אכילה שהיא מעבר לצורכי הגוף) מאשר "אתה אוכל כי אתה כועס", או כי אתה מתוסכל, או כי אתה עצוב, או whatever. המציאות הרבה יותר מורכבת. ולא כולם שמנים בגלל שהם אוכלים כשהם כועסים, מתוסכלים או עצובים. מסתבר שלשמנמנים יש בעיה של אסרטיביות. ובעיות ביחסים בין אישיים. וכל מיני נטיות כאלה ואחרות שנמצאו במחקרים. אולי פשוט נולדנו להיות שמנים! וזו העבודה שלנו להתמודד עם זה.

לא נעים ומעליב קצת לשמוע את האמת הזו. שלהיות שמנמן זו בעיה אמיתית. לא סתם הקילוגרמים יושבים שם שנים. יש פה עבודה לעשות. ושכדאי לא לריב עם כל המשפחה בדרך לשם. כשהם מנסים להעיר לך ואתה שונא אותם בתמורה. ציפי לא עושה לנו חיים קלים כאן.

אז אתם מבינים למה לקח לי 5 שנים ו-6 חודשים לקרוא את הספר הזה? בסיבוב הראשון פשוט החלטתי שהיא ממש מגזימה, ציפי. שהיא שוב רוצה שנעשה דיאטה, וספורט. ושזה לא הולך ככה. היא לא מבינה.
היא לא מבינה כמה קשה אני עובדת בקריאת ספרי עזרה עצמית תוך כדי אכילת חטיפים. וכמה רגישה אני.

אומרים שהמורה מגיע כשהתלמיד מוכן. הספר הזה מיועד לתלמידים מוכנים. הם באמת יוכלו לקחת ברצינות את הדברים שכתובים כאן. מי ששקוע בהשמנתו ברמה שאינו מכיר בה, או אינו מוצא בו את הכוחות לעשות דבר כדי לשנותה - ואין בי טיפת שיפוטיות כלפי המצב הזה - אני מכירה אותו מצוין - לא ימצא בספר הזה עזרה. וכמעט שלא מזור או נחמה. לכך יש ספרים אחרים.
הספר הזה יתאים למי שכבר מצא את הכוחות להתמודד ולשנות. ובמידה מסוימת זה יהיה לחפש תחת הפנס.

מחיאות כפיים לציפי - א. על הכנות. ב. על ההרחבה והתיאור המקיף של מושג ה"אכילה הרגשית".
ואגב הספר השני שלה - לשקול מחדש - ריסטארט - הוא מצוין והרבה יותר מלטף. ומיועד יותר להחזרה למסלול של כאלה שנפלו ממנו. והוא באמת מוצלח בזה. אולי אנחנו השמנמנים, כשמלטפים אותנו אנחנו מסכימים לחזור יותר מהר. אותו לקח לי איזה 3 חודשים לקרוא.
תוך כדי אכילת חטיפים.
אבל בריאים.