ספר מקורי ביותר, שונה מכל מה שקראתי עד כה. יש לו סגנון מלוטש היטב, ניכר שהסופר השקיע בכל משפט לחוד, ועמל קשות על הניסוח. המשפטים השנונים והעליזים, גרמו לי לא אחת לגחך, ואהבתי את הציניות שלו.
שפרד, האח האוטיסט, במובן מסויים גיבור הסיפור, לימד אותי רבות על חיי האוטיסטים. אינני יודעת אם התיאורים מקצועיים ומדוייקים, אבל זמן רב אחרי הקריאה, מצאתי את עצמי מדברת במילים כפולות שחוזרות על עצמן. הרעיונות גאוניים ומקוריים, הדמויות מעניינות, ויש רגש צלול ויפה. אהבתי את העציץ ז"ל. אתגעגע אליו.
והכי יפה- שום דבר לא קרה בסוף, עם שני הגיבורים, ואולי זה מה שעשה אותו מקורי כל כך. כמו שאמרה הסופרת ביומנה האבוד של אוסטין: "צריך להשאיר משהו לדמיון.."
ואם לא הבנתם עדיין- זה ספר מדהים!