אולי הספר הזה היה מתאים לי אם הייתי ילדה בת 14, אבל כנראה שלא. הסיפור כולו צפוי- מההתחלה ועד השורה האחרונה, הסצינות מטומטמות וברורות מאליהן.
הסופרת תמימה בצורה בלתי אפשרית- בת 15 הולכת לבדה ביער חשוך, נתקלת בבן 15, ומה שקורה זה שהוא מספר לה את סיפור חייו הקורע לב! ואז הוא מנגן לה בסקסופון!, ליאת רוטנר ראתה יותר מדי אופרות סבון, ובעצמה נראה לי שחיה בסרט, הרעיון נחמד, והיה אפשר לבצע אותו יותר טוב. למשל אם היו משולשי אהבה בחבורה או שמישהו היה צריך להחליט החלטה קשה באמת, למשל אם אלינור הייתה באמת נשמה טובה וענבל הייתה אומרת את מה שהיא מרגישה. בדרך שבה כתוב הספר- אין שום הפתעות, הכול כתוב כמו בקומדיה רומנטית קצת מפגרת ומאוד לא מתאמצת.
אני מבינה שהסופרת בת 16, ולבת 16, זה סיפור חמוד ולא יותר, ולפי דעתי לא היה צריך לזכות לפרסום נרחב, ובטח שלא לספרי המשך.
היו חלקים שלפי דעתי היה אפשר לוותר עליהם- כמו התיאור המפורט מדי של השבוע הראשון (חצי מהספר!), בעוד שהדברים היותר מעניינים, כמו שאר השבועות, בקושי זכו להתייחסות. אחרי שקוראים על סוף השבוע הראשון, יש הרגשה שהסופרת פשוט רצתה לסיים עם הספר כמה שיותר מהר.
אין לי שום כוונה לקרוא אף אחד מהספרים של ליאת רוטנר, התאכזבתי מהספר הזה אחרי שהמליצו לי עליו, ולמען האמת אני לא מבינה על מה יש כאן להמליץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
