ביקורת ספרותית על קוצר רוחו של הלב מאת סטפן צווייג
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 21 בינואר, 2010
ע"י zek


אני אתחיל מהסוף, מדובר בלי ספק באחד הספרים המרשימים ביותר שקראתי בחיי. אולי יהיו כאלו שיאמרו שקביעתי זו מעידה יותר עלי מאשר על מושא כתיבתי, אבל כך אני מרגיש -הספר הזה כמו חדר לי מתחת לעור, הוזרק לורידים וללב ונטמע בו לעד.
זהו סיפור על משמעותו, במובן הרחב של המילה, של המושג "רחמים" ואיך תרגומו לשפת המעשה, מתוך הכוונה הטהורה ביותר, עשוי בנסיבות מסוימות כמו אלו שמתוארות בספר, לגרום לבני אדם מסויימים למצוקות נפשיות שלא תתוארנה.

"הרחמים הם חרב פיפיות מסוכנת ביותר: מי שאינו יודע כיצד להשתמש בהם, מוטב שימשוך את ידו מן העסק, ובמיוחד – את ליבו. הרחמים, בדיוק כמו המורפיום, מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני" (ציטוט מתוך פסקה בעמ` 187)

מוזר, כי המושג "רחמים" מתקשר לנו בד"כ כתכונה חיובית של בעלי מצפון, אבל מה לגבי מבחן התוצאה? ולדוגמא ספציפית, מה קורה כאשר רחמיך נכמרים על נערה נכה ואתה עושה ככל שביכולתך להיות לה לידיד טוב מתוך כוונה להוציאה מבדידותה, להנעים את זמנה ולגרום לה לשכוח לשעה קלה את נכותה. או אז אתה מוצא את עצמך נשאב לחייה ולחיי בני משפחתה, עושה או נמנע ממעשים, לעיתים קרובות בניגוד לרצונך, והכל מתוך אותה נקודת מוצא חיובית לכאורה: מרחמים. וכאשר הנערה מגלה לך, לחרדתך, שהיא מאוהבת בך עד כלות, בעוד שאתה כלל לא העלית בדעתך את האפשרות הזו, - מה אתה עושה עם "המשקולת" הזו?

כזה הוא סיפורו של סגן טוני הופמילר, אותו הוא מספר בגוף ראשון לסופר אותו פגש באקראי. סגן הופמילר, קצין צעיר בגדוד פרשים בצבא האוסטרי, הוזמן לסעודה בביתו של האדם העשיר בעיירת המצב בו נמצא מחנה האימונים של גדודו. המפגש עם ביתו הצעירה של העשיר, קקשפאלבה שמו, מותיר בו רושם קשה לאחר שנוכח, רק בסיום הערב (ולא אכנס כאן מסיבות מובנות לנסיבות) כי נכה היא. או אז התעורר אצלו אותו רגש שבדרך כלל , לפחות אצל אנשי צבא, אמור להיות רדום - והוא רגש הרחמים. סגן הופמילר מחליט שהוא צריך לעשות ככל שביכולתו ע"מ להפיג את בדידותה, להנעים את זמנה וכו`. ביקוריו בביתה נעשו עניין שבשגרה והוא הופך לבן בית. לאט לאט מתגלה הנערה כטיפוס מפונק, לא צפוי ותלותי והסגן שלנו מוצא עצמו במצבים לא נעימים שהמילה מבוכה היא הקלה שבהם. אבל הרחמים..., רבאק, מה עושים עם אותו זבוב טורדני שלא מרפה ממך, איך מתפטרים ממנו בלי להורגו,או לכל הפחות לנפנפו מחייך בלי שייפגע?

עם היוודע לסגן, להפתעתו ולחרדתו, כי הנערה הנכה מאוהבת בו כליל ומצפה שיחזיר לה אהבה, הוא נכנס לסחרור בשל חיבוטי נפש קשים שנובעים מהכרה בהשלכות הכבדות של דחייתו אותה על מצבה הנפשי של הנערה האומללה.

זוהי ,לטעמי, סוגיה פילוסופית מהמעלה העליונה וסטפן צוויג , בעל הבנה נדירה ממש בנפש האדם, מתאר ביד אמן את חיבוטי הנפש של סגן הופמילר, מאבקו מול מצפונו, אופן קבלת ההחלטות שלו ואיך הוצאת כל אלה מן הכוח אל הפועל משפיעים, לטוב ולרע על הנערה וסביבתה הקרובה - ובעיקר עליו עצמו. בהקשר זה אביא את הציטוט הבא כדוגמא (ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות):

"אלא שאותה שעה התחלתי לחשוד שקיים עינוי מסוג אחר, אולי קשה יותר מן הכיסופים והתשוקה, והוא – להיות נאהב בעל כורחך,מבלי יכולת להתגונן בפני אותה תשוקה דוחקת: לראות אדם נאכל בשלהבת ערגתו אליך ולעמוד חסר אונים מנגד מבלי למצוא בנפשך את העוז, את היכולת, את הכוח לקרוע אותו מהלהבות" (ע"מ 223)
זהו הספר הראשון שקראתי מפרי עטו של צוויג, הוא כנראה ילווה אותי עוד הרבה זמן ובלי ספק אני יכול לומר ש"זוהי תחילתה של ידידות נפלאה".

ראוי גם לציין את עבודת התרגום המעולה של ניצה בן ארי שהשכילה לתרגם את הספר באופן כזה שהקריאה בו שוטפת והשפה עשירה אך עכשווית עד כי ממש קשה להאמין שהספר נכתב במחצית הראשונה של המאה שעברה.

הוצאת זמורה ביתן
364 עמודים
תרגמה מגרמנית ניצה בן ארי
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ